לא מכבסת, לא תולה.

אבל כן מבשלת. והמון.


ב9 במרץ 2010 איבדתי את אימי האהובה ויוצאת הדופן אחרי שניהלה מאבק עיקש במחלת הסרטן.
אימי קיבלה את הבשורה על כך שהיא חולה בדיוק כש"חגגה" את יום הולדתה ה50 ונפטרה כשהיתה בת 51  וחמישה ימים.
מה יש לומר... מאז 5 הוא לא בדיוק מספר המזל שלי...


עם או בלי קשר לאישה המופלאה שהערצתי ואעריץ כל חיי, היה לי ברור שזה רק עניין של זמן עד שאכנע גם אני ואצטרף לכל הבלוגרים שאני קוראת בשקיקה.

אבל על מה אכתוב? אני מאוד אוהבת לבשל (וגם לתפור, ולהתיך זכוכיות, ולקרוא, ולצלם, ולערוך ולנגן (פסנתר-מפוחית-מלודיקה-אקורדיון) - - -
אבל לבשל אני אוהבת יותר מכל.
הנה כך, כשהמופלאה עברה את הניתוח הראשון שלה (כשזה עוד רק היה "כאבי בטן בלתי מוסברים"), במקום להיות מחוץ לחדר הניתוח עמדתי במטבח כל הלילה והכנתי לה עוגות בננות ושוקולד ועוגיות חלבה עם בצק פריך - שיהיה לה כשהיא תתעורר.
כמויות הסוכר ששפכתי באותו ערב לא עזרו לעוגות, שהומלחו מהדמעות שלי, שלא הפסיקו לזלוג. אז עוד הייתי תמימה. הדבר היחיד שהפחיד אותי היה שהיא חס וחלילה לא תתעורר מההרדמה.
היא התעוררה, השדה :-) ובאמת שהיתה לנו חצי שנה מופלאה מלאה באופטימיות.
ואז היתה חצי שנה קשה נורא, אבל גם היא, באופן מוזר - היתה מלאה באופטימיות.


בשנה האחרונה לחייה אימי לא בישלה. אבל עד אותה בשורת איוב- היא בישלה... מה זה בישלה!
עבדה במשרה מלאה, תפקדה כנהגת מונית לעת מצוא (לארבעת ילדיה- מהחוג הזה, לחברה ההיא, לחבר הזה ולשיעור-פרטי ההוא וחוזר חלילה) ובין לבין-
או ליתר דיוק- בלילות הקרים-
היא היתה מבשלת.


לבוא ביום שישי הביתה היה תענוג:
כל יום שישי היה נפתח במשפט: "היום אני לא מכינה כלום. בלאו הכי הכל נזרק!"
ואז, בשעה 12:00בצהריים המטבח היה נראה כך: על השיש חמישה סירים, על הכיריים ארבעה נוספים, על השולחן תבניות ובמרכז היא. מנצחת על כל הטוב הזה ומתעצבנת עלי שאני אוכלת ישר מהסיר.
לא היה ולא יהיה דבר יותר טעים מלעבור סיר אחר סיר, לפתוח בסקרנות את המכסים, לדחוף מזלג כשהיא בדיוק עם הגב ולשמוע אותה אומרת: "אבל למה ישר מהסיר?! קחי צלחת!"


וביום שאימי נפטרה, מייד אחרי שחמדתי את שרשרת הפנינים היפהפייה שלה :-), חמדתי שקית  של צומת ספרים.
ובשקית- אוצר! כל המתכונים כולם. בכתב ידה או בכתב ידי (כי מדי פעם היא היתה אומרת לי: "אולי תיקחי יוזמה ותעשי קצת סדר בכל המתכונים האלה?" והייתי לוקחת יוזמה, שנמשכה בדיוק דקותיים, מעתיקה שני מתכונים ומרימה ידיים...)

אז פתחתי בלוג.
לזיכרה של אימי.
אשתדל אחת ולתמיד לקחת יוזמה כמו שצריך ולהביא לפה את כל המתכונים המעולים שלה.

אתם מוזמנים להישאר! :-)
 

"איפה שלא תהיי, בטח את זוכרת, ימי הקסם והאהבה"

טובה רון, אימי המופלאה, ממתינה במחלקה האונקולוגית לעוד טיפול מייגע