יום שני, 25 באפריל 2011

מחפשת סימן - כרובית בתנור


מרגע שאימי נפטרה אני מחכה לסימן.
אין יום שעובר בלי שאני אחשוב עם עצמי אם קיבלתי כבר סימן, או אתלונן בפניה- למה היא לא נותנת לי סימן.
אפילו בהספד שקראתי מעל הקבר בהלוויה- כבר אז, ביקשתי סימן.
סימן שהיא רואה. שהיא איכשהו פה, בינינו. שהיא גאה, או אולי מאוכזבת?
סימן!
אני חייבת לדעת שהיא נמצאת איתי וה"חייבת לדעת" הזה, לא נותן לי מנוח.


כשנולדתי, האחות בחדר הלידה אמרה לאמא שלי שיש לי אצבעות ארוכות כמו של פסנתרנית. בקושי רב אימי המופלאה החזיקה את עצמה חמש שנים, וכשהגעתי לגיל המופלג (5.5!) התחלתי לנגן בפסנתר.
אחרי בערך 20 שנות נגינה מהנות, אמא שלי הכריזה ש"זה ממש בעייתי הפסנתר הזה, שאי אפשר לקחת אותו לשום מקום!" שכן, היא מאוד אהבה לארגן חגיגות והפקות משפחתיות והיא תמיד הצטערה שאי אפשר לעשות שירה בציבור עם הפסנתר שלי "שתקוע בחדר".
ואז, יום אחד, זה היכה בה. אני צריכה אקורדיון! כן, אקורדיון! מצד אחד- זה פסנתר. מצד שני- נייד!
תענוג. נבצע רכישה!

חיפשנו אקורדיון המון זמן (קצת קשה לקנות כלי נגינה בלי שיודעים לנגן בו ובלי שום יכולת להתרשם מהאחיזה ומהצליל...) ובסופו של דבר נבחר ברוב קולות אקורדיון סימפטי מיד שנייה והרכישה הושלמה.
אלא שבדיוק אז המחלה הארורה החריפה והאקורדיון נעזב בחדר השינה. שלושה חודשים אחרי שאימי נפטרה, מצאתי מורה לנגינה (תודה, סילוש!)- רציני וקשוח, בדיוק כמו שצריך- ויצאתי לדרך.
אימי המופלאה מעולם לא זכתה לשמוע אותי מנגנת באקורדיון.
האמנם?

יום אחד מיכאל (המורה המהולל) נתן לי קטע חדש לנגן. הקטע היה מוכר לי מאוד ולא הצלחתי להיזכר מאיפה.
היה בוקר והתאמנתי מול הפסנתר על האקורדיון הישן והמעט מזייף שלי ופתאום (כניראה)-
קיבלתי סימן.
שמעתי אותה שרה. בדיוק את המנגינה, בדיוק בפזמון. לא ממש שרה, יותר מזמזמת, אבל זה לגמרי היה הקול שלה.
הצטמררתי, לא יכולתי להפסיק לנגן. נכנסתי ללופ מטורף של הפזמון, שוב ושוב ושוב-
רק לשמוע את הקול שלה, שרה ושרה...
ואז הבנתי. הקטע המוכר היה לא אחר מאשר צלצול הטלפון שלי, כשהיא היתה מתקשרת אלי.
כמובן שכל היום בכיתי, אבל עדיין לא הצלחתי להבין אם זה היה סימן או שהכל היה בראש שלי.

ואז הגיע יום הולדתה. 4 במרץ. היא היתה אמורה לחגוג 52. (כל כך צעירה...) כל היום הייתי בסדר, ידעתי שאוטוטו אני אשמע את התזכורת בטלפון שתכריז: "יומולדת למאמא יוקרו שלי!" בכוונה לא מחקתי אותה.
זה היה יום שישי, שעת צהריים, עמדתי במטבח ובישלתי. החתיך בדיוק נכנס לשאול משהו ופתאום-
התקתוק המעצבן של התזכורת. ידעתי מה אני הולכת לראות, הכל היה ברור- ובכל זאת-
ברגע שראיתי את המילים הללו על המסך, המילים השמחות עם המשמעות העצובה- בכיתי נורא. מזל שהחתיך היה שם לחבק אותי וללחוש לי באוזן שהכל בסדר, ושאמא שלי איפשהו פה איתי ואז, עם חיוך קטן הוא הוסיף: "תראי, אפילו היונה באה לבקר." הסתכלתי מהר בחלון, והיא היתה שם.
יונה. 
בחלון שלי אף פעם (!) אין יונים.
סימן?
לא יודעת.

והסימן האחרון (תכף מתכון, לכל המשתעממים)-
מזמן כבר שמעתי שפרפר לבן הוא נשמה. שמעתי וסירבתי להאמין. וביום חמישי אחד הגעתי לעבודה ועל החלון בחדרי היה פרפר לבן. הסתכלתי, חייכתי, והמשכתי לעבוד. כל היום הוא היה שם, זוכה לתגובות של כל מי שנכנס לחדר ובייחוד לתגובתו של ד.פ שאמר: "נשמה באה לבקר אותך". ואז כבר בכיתי. הוא הבין, כניראה, והוסיף: "תראי, מכל המקומות בחדר הוא בחר להתיישב בדיוק בחלון, שהכי קרוב אלייך." זה לא היה ממש מדוייק, כי החלון לא בדיוק הכי קרוב אלי, אבל זה היה מנחם. סיימתי לעבוד, שישי-שבת בבית ובראשון חזרתי לעבוד. ופתאום ראיתי אותו שוב. את פרפר הנשמה שהגיע לבקר אותי. הפעם... על לוח השנה המונח לייד המקלדת. הכי קרוב שאפשר. הפעם באמת.

סימן?
אולי.
או כמו שחברה יקרה אמרה לי: "מה עוד את רוצה?! היא לא יכולה להתקשר!"

כרובית אפוייה בתנור

החומרים הדרושים ל 4-5 מנות:
2    כרוביות בינוניות, לבנות ויפות
1    כוס חלב
3    כפות גדושות קמח
50  גרם חמאה
4    כפות פירורי לחם
1    כוס גבינה צהובה מגוררת, השווה ל 96 גרם.
      מלח ופלפל.


הוראות הכנה:
(שונות מעט מכפי שכתוב במתכון של אימי)

1.    מחממים תנור ל180 מעלות.
2.    מפרקים את הכרובית לפרחים ושוטפים אותם היטב.
3.    מבשלים את הפרחים במים רותחים עד שהם פריכים (לא רכים מדי, הם עוד צריכים להתפנק בתנור).
4.    מסננים היטב את הפרחים. אתם לא רוצים תחתית מימית בכרובית האפוייה שלכם.
5.    מסירים מהאש ומסדרים בתבנית חסינת חום.
5.    מכינים את הטעמים: מתיכים את החמאה ולאחר מכן מוסיפים את החלב. כשהתערובת כמעט רותחת מוסיפים את הקמח ומערבבים היטב עד ליצירת תערובת חלקה וללא גושים. מוסיפים את הגבינה הצהובה, מתבלים במלח ופלפל ו/או בכל תבלין אחר שאוהבים. המלצה חביבה- אגוז מוסקט.
6.    שופכים את התערובת על פרחי הכרובית ומפזרים מעל את פירורי הלחם. 
7.    מכניסים לתנור ל30-35 דקות, עד שהכרוביות זהובות ויפות.


מומלץ להוסיף לרשימת המרכיבים גם "פנכת תותים", כדי שיהיה מה לנשנש במהלך ההכנה.
לשם כך קבלו את-
 
מדד המאפשר לעקוב ולהבין אחת ולתמיד איך זה שאני אף פעם לא רעבה אחרי שאני מסיימת לבשל...

לי יש פנכה מיוחדת מאוד שהכינה עבורי אימי המופלאה:
 זוהי פנכת קרמיקה יפהפייה בעיני.
זיכרו איך היא והתותים שבתוכה נראים בתחילת התהליך. 
הבלחות נוספות בהמשך...
ובכן, מצטיידים בשתי כרוביות יפות ולבנות.
יש הרבה שיטות לחתוך כרובית לפרחים. השיטה האהובה עלי היא נעיצת סכין חדה וקטנה (סכין קילוף תעשה את העבודה מצויין) באחד "השבילים" בינות הפרחים. נועצים את הסכין ומושכים את הפרח.
הפרח הראשון יצא ומכאן המלאכה פשוטה מאוד
 פשוט חותכים את הקצוות של הפרחים
הם נפרדים בקלות.
 עם התחתיות שנותרות מומלץ להכין ציר עוף, עם העוף ששמרתם בהקפאה מבעוד מועד בדיוק לצורך זה.
את הפרחים שפירקנו מניחים במסננת גדולה ושוטפים היטב 
מרתיחים את הפרחים עד שהם פריכים. מומלץ לטעום!
ומתפנים להכין את נותני הטעמים:שלוש כפות גדושות קמח - כשמן כן הן. כפות. מדידה אם אפשר.


זה סט כפיות המדידה שלי. הוא יפהפה, כמובן, אך גם פרקטי!  כף היא כף ושמינית כפית היא שמינית כפית. אין דין כף מרק בביתי כדין כף מרק בביתכם. כל כף אכילה שונה ולכן- סטנדרטים! :-)

עוד כלי קרמיקה שאשמח להשוויץ בו, גם הוא מעשה ידיה של אימי-
להנחה של כפות ומזלגות בזמן הבישול.

 כאן הוא הפוך, עם חריטת שמה

ואם בהמלצות עסקינן- פינה חדשה: "נחמה ממליצה" שימו לב-
איש לא שילם לי כדי שאמליץ. הכל טהור ונטול מניעים פיננסים.
אם-כן, זהו אביזר חדש של המותג "ג'וזף-גו'זף" שרכשתי ממש לאחרונה ושבה את ליבי:

מדובר בכף גדולה במיוחד שהיא גם מסננת. זה נהדר לפסטה, אפונה, אדממה, תירס וכמובן: כרובית! עובד מעולה גם בשמן רותח. באמת מציאה! אפשר למצוא את הבובה הזו ממש כאן.

ראו אותה בפעולה, רלוונטית למתכון:
אחרי שסידרתם את הפרחים בתבנית, מתחילים להכין את תערובת הטעמים. היא נהיית רביכתית ולא כדאי שתעמוד ותחכה לכרובית.
מתיכים את החמאה
 
כשהיא מומסת מוסיפים את החלב ומביאים לסף רתיחה 
 מוסיפים את הקמח ומערבבים במהירות כדי להיפטר מכל הגושים. אפשר ואף רצוי להיעזר במטרפה.
 
 
 רואים? הגושים לאט לאט נעלמים
 ולבסוף מתקבלת תערובת זהובה, חלקה ומבריקה מאוד
 שופכים את הגבינה הצהובה
 מערבבים במהירות- התערובת מסמיכה, שימו לב לתקתק את זה.
 כמעט מוכן...
 מתבלים
שופכים את התערובת (הסמיכה, לא לדאוג, כך היא צריכה להיות) על פרחי הכרובית 
 מפזרים מעל את פירורי הלחם
 
 ומכניסים לתנור




תראו כמה היא יפה כשהיא יוצאת מהתנור

 הולך נהדר עם סלט עגבניות שרי קריר לייד  










16 תגובות:

  1. סמדר בין26 אפריל, 2011

    הי,
    רציתי למסור לך שזכיתי להכיר את אימך, ועד היום המתכון לעוגה שהיא הביאה לי להולדת ביתי, ענבל, (לפני 22 שנה) מככב אצלנו בבית כ"עוגת טובה".

    שלא תדעי עוד צער,
    סמדר בין

    השבמחק
  2. סמדר! תגובתך צימררה אותי... חיממת את ליבי ואני מודה לך מאוד על מה שכתבת ושבכלל טרחת לכתוב.
    איך מצאת את הבלוג שלי..?

    מקווה מאוד שהכל טוב אצלכם שם בעמק ושארבעת ילדייך החכמים מספקים לך נחת בסיטונאות מדי יום...!
    ד"ש לבכורה שבהם... :-) הפוסט הבא- יוקדש לה...!

    השבמחק
  3. אנונימי26 אפריל, 2011

    אוי נחמה.. נפלתי על הבלוג שלך במקרה. דיפדפתי אחורה והצטמררתי. האובדן שלך נוגע בפחדים הכי עמוקים שלי - אובדן של האהובים ביותר.
    המחשבה על מה שעברת גורמת לי לבכי מר. שלא תדעי עוד צער.
    את כותבת נפלא והבלוג מקסים ועשיתי copy paste כמעט לכל מתכון פה.
    יהיל

    השבמחק
  4. קראתי בעצב עמוק את הרשומות שלך והצלחת להעביר בצורה עדינה ורגישה את האהבה וההערכה שקימים לאמך, בצורה מרגשת מאד את מצליחה להכיר לנו אותה.
    כנראה זכית באמא נפלאה- את בהחלט מעבירה יפה את תחושת האובדן, הגעגועים והאהבה העצומה.

    השבמחק
  5. אהובתי!
    עוד פוסט נהדר מבית טובלרון...
    אהבתי את ה- 96 גרם... חחח
    למישהי יש משקל דיגיטלי!!
    נשיקות לרוב

    השבמחק
  6. יקירתי

    הבלוג שלך מרגש וגם מצחיק, עצוב וגם שמח, הכל ביחד, כל התחושות מתבלבלות...רעיון נפלא, דרך יפה להיזכר בה , לתת לה מקום, כבוד, ולשתף בכל החוויות וזכרונות איתה ... כל הכבוד.
    אני רוצה להגיד לך שעכשיו שאני יודעת שאת מבשלת כל כך טוב ( התמונות די משכנעות ), את חייבת להביא לי טעימה - אני מאד אוהבת שוקולד - רק שתדעי ;)

    אודרי

    השבמחק
  7. אנונימי20 יוני, 2011

    לא יודעת אם תקראי, כי הרשומה הזו נכתבה יחסית מזמן.
    הגעתי לבלוג שלך במקרה, והוא מקסים ונוגע, ואינטיליגנטי ועמוק, עצוב ושמח, ועושה חשק להכיר ולחבק אותך.
    אם היית שואלת אותי - כל אלה לגמרי סימנים.
    הרי מהם סימנים, אם לא הדרך לגרום לך להרגיש שהיא קרובה?

    לצערי אני מכירה את האובדן מקרוב. אחותי הקטנה, שנשארה עבור רוב העולם בת שבע עשרה. עבורי היא דווקא ממשיכה להתבגר, היא כבר בת 24.
    ולכל אירוע משפחתי, או סתם כל רגע משמעותי היא שולחת (?) שחף. גם באמצע אפ-סטייט ניו יורק, רחוק מכל מעיין, נהר או אוקיינוס פתאם ראינו שחף. לכי תביני איך הוא הגיע לשם.

    אני אהיה נדושה ואומר שאת ממשכיה את קיומה של אמך בצורה (נו, ברור. איך לא?) מופלאה. מרגישים דרך המסך ודרך המילים שלך את החום שהיא הקרינה על העולם.

    שיהיה לכם רק טוב.
    שירת

    השבמחק
  8. ריגשת אותי מאוד מאוד...
    תודה רבה שכתבת..!

    השבמחק
  9. נחמה..
    שמעתי על הבלוג שלך והחלטתי להיות אמיצה ולהיכנס אליו
    כפי שמישהו/מישהי כתבו פה מעליי, האובדן שלך נוגע במהות הפחדים הקיומיים שלי. בחרדות הכי עמוקות. אולי בגלל זה אני חוקרת את תחום השכול.. לא משנה. מה שאני רוצה להגיד לך שאת אמיצה, מרגשת, ממלאת בהשראה, המתכונים נהדרים, ובעיקר הכתיבה שלך, שהיא נפלאה ומרגשת, מהווה בעיני לפחות את הקשר והסימן הכי גדול לנוכחותה של אימך.
    יעלי

    השבמחק
  10. נחמה יקרה
    במקרה(האמנם?!) נכנסתי לבלוג שלך, ונשביתי.
    כל כך כן, וטהור ויפיפה. מקנאה בך על הקירבה לאימך המודגשת בכל אות ושורה בכתביך.
    ערבוביה שלמה של רגשות מציפה אותי בקוראי את הפוסטים שלך, ואני עוברת מאחד לשני צוחקת-בוכה ומתרגשת. הנצחה ראויה לאמא שלך שבוודאי היתה אישה נפלאה.

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה רבה מירי, מקרב לב...
      היא באמת היתה אישה נפלאה...

      מחק
  11. אנונימי12 מאי, 2012

    אני קוראת והדמעות זולגות, מזדהה איתך.

    את מוזמנת לפורום של "בנות ללא אם" בתפוז, בית וירטואלי חם למי שאיבדה אם.

    אמשיך לקרוא אותך ואת המתכונים הנפלאים...

    השבמחק
  12. הגעתי לבלוג שלך דרך הפנייה מ xnet. נחשפתי לעולמך הפנימי ולאהבה ללא גבול לאם מופלאה. מאוד ריגשת אותי. אני בטוחה שאמא שלך מאוד שמחה וגאה מלמעלה על ההנצחה והאהבה.

    השבמחק
  13. אנונימי02 יולי, 2012

    נחמה יקרה,
    ביליתי בבלוג שלך כל אחר הצהריים- מתפעלת מהמתכונים מעוררי התיאבון, ולא פחות מהדו-שיח עם אמא שלך, עם היותה והיעדרה. ואני בטוחה שהיא היתה נפלאה באמת.
    איבדתי את אבא שלי לפני 21 שנים, כשהייתי בת 7. במשך המון זמן, ההיעדרות שלו מהעולם הזה היתה כמעט בלתי נסבלת. וגם עכשיו זה קשה לפעמים, אבל היום אני פשוט אומרת שמי שזכה להכיר אותו הרוויח.
    אז תודה על הדרך המקסימה הזו להכיר לנו את אמא שלך.

    השבמחק
  14. אנונימי09 פברואר, 2013

    יקירה... אתמול גיליתי את הבלוג שלך (הגעתי דרך הפיד שלך באינסטגרם) ומאז אני אני לא יכולה להפסיק לקרוא, להתרגש, להעתיק מתכונים, להזיל דמעה ולהתפעל מיופייך הפנימי והנדיר. ברור שאלה סימנים! ושהיא איתך, בכל זמן ובכל מקום... פשוט "בעולם מקביל... שם אנחנו אוהבים תמיד... במרחק נגיעה מכאן. במרחק נגיעה." שולחת חיזוקים והערצה ממרחקים וירטואליים, שירן

    השבמחק

זה אולי נראה מסובך לכתוב תגובה- אבל זה לא :-)
ביחרו לעצמכם שם או הגדירו "אנונימי", כתבו תגובה, ליחצו על "פרסם הערה" והקישו את צירוף האותיות שיינתן לכם. זהו! התגובה נשלחה :-)