יום רביעי, 31 באוגוסט 2011

Blog Day! - חמשת הבלוגים שאני הכי אוהבת

לגמרי במקרה גיליתי שהיום הוא יום ה Blog Day!
חמישה? צריך לבחור רק חמישה?
אני עוקבת באדיקות אחרי עשרות בלוגים... אבל הנה הם- חמשת הבלוגים האהובים עלי, מסודרים לפי הרגש:


ראשון, אחי הגאון :-) סיפרתי לכם כבר שבניתי עליו לטייס או חובלים, הילד עבר מיונים וגיבושים קשים ומלחיצים (אותי) והחליט (בלי לשאול אותי) שהוא רוצה להיות לוחם אמיתי ("מה אני איזה חפ"שן?!") ומסתבר, שהוא מוכשר כמו שד וכותב ממש ממש יפה.
אז ראשון בחיי וראשון ברשימת המומלצים שלי, קבלו אותו:
המסע לסגול, עם הפוסט הכי מרגש שקראתי בחיי

יום ראשון, 21 באוגוסט 2011

ביום בו חזרנו לשיגרה - לזניה מעולה

אימי המופלאה חיכתה לראות שאנחנו חוזרים לשגרה.

קצת לפני שהכל נגמר, כשאימי המופלאה היתה מאושפזת בחדר לבד, בצהריי יום עבודה אחד, קיבלתי טלפון בהול מדודתי. שנאתי לשמוע את הצלצול המיוחד שהקצתי לה בסלולרי שלי. שנאתי אותו כל כך, חששתי ממנו והייתי עונה לה תמיד ב:"מה קרה?" מבוהל.
ובאותו יום, כששאלתי מה קרה, היא אמרה בקול סדוק שמנסה להיות חזק: "לאמא היתה קריסת מערכות. בואי מהר". באתי הכי מהר שיכולתי, הכי מהר שאפשר מתל-אביב לרמב"ם. הגעתי וראיתי עשרות אנשים מתגודדים לייד חדרה. היא היתה בהכרה, ראו שהיא מבינה ומזהה אותנו, אבל גם ראו איך לאט לאט היא דועכת.
כולנו היינו סביבה מלבד אחותי הפפושה, שאותה אי-אפשר היה להשיג. היא בדיוק התגייסה והיתה באמצע סיור בירושלים. בבסיס שלה לא ידעו למי להפנות אותנו והטלפון של החיילת המצטיינת היה סגור, בפקודה.
הרגשתי שאני יוצאת מדעתי. לא יכול להיות שאמא שלי תלך בלי שפפושה תזכה למבט אחרון, לפרידה.
אבל פפושה? היא בסיור. הטלפון כבוי. אנא נסו מאוחר יותר.
בסוף, בדרך לא דרך, הצליחו לאתר אותה והיא הגיעה. מאוחר מדי. אמא שלי עדיין היתה בחיים, אבל עיניה היו עצומות והיא כבר לא הגיבה לכלום.

יום שישי, 5 באוגוסט 2011

ופתאום גיליתי שלא רק עבורי היא היתה כל-כך משמעותית - תפוחי אדמה אפויים בחמש דקות







"מה קורה? אני מקווה שהכל טוב, אבל למקרה שאכן לא משהו-
ההורים שלי חיפשו דרך ליצור קשר איתכם.
אמא שלך עזרה המון להורים שלי....
מקווה לשמוע שאת לא מבינה על מה אני מדברת... הילה"


ביום שאימי המופלאה נפטרה באה סילה, החברה היקרה שלי, שאהבה לשמוע את אמא שלי קוראת לה "חביבַתי". סילה באה מירושלים ואני יצאתי החוצה לחכות לה. אחרי שהתחבקנו ובכיתי (למרות שכבר חשבתי שנגמרו לי הדמעות), פנינו חזרה לכיוון הבית ופתאום הבחנתי בדבר הנורא הזה, שהיכה בי בפתאומיות ובלי כל הכנה:


כך, ברגע אחד, אם היה לי איזה ספק קטן לפני כן, הבנתי שזהו. הכל נגמר.


להלוויה של אימי המופלאה הגיעו כ2,500 אנשים. אמא שלי היתה אישה מופלאה ואהובה, פשוט על כולם.