יום שבת, 29 בדצמבר 2012

פיצה מעולה בעשר דקות - קנאה בחדר המתנה וזכרונות אחרונים מפריז

בפעם הקודמת הבטחתי לספר על ה Trouble bag שלי. ובכן, אחרי שהחלטתי שהשנה אני תופרת לפחות פרוייקט אחד בשבוע, הוחלט שאנחנו נוסעים לפריז. נו, ומה תתפור לעצמה נערה שצריכה לעמוד ביעד תפירת פרוייקט בשבוע אם לא תיק נסיעות למטוס?! אז תפרתי. Travel bag תכלכל ועקום למדי, בעל ידיות מעט משונות אבל עם כיסים פנימיים.(להיט..!)

יום חמישי, 13 בדצמבר 2012

שינויים


המון זמן עבר מאז שפרסמתי את הפוסט האחרון והרבה דברים קרו לי מאז.  אחד מהם היה שיום אחד קמתי בבוקר וגיליתי שאני בת שלושים.
לפני המון המון שנים, אמא של נירצו אמרה לי שיום אחד היא קמה בבוקר וגילתה שהיא בת ארבעים. להיות בת ארבעים לא הפחיד אותי, מה שכן, רעדתי מהמחשבה שאהיה בת ארבעים ובליבי תהיה תחושת החמצה. זו הסיבה, אגב, שהלכתי ללמוד קולנוע. שלא אקום יום אחד, אגלה שאני בת ארבעים ושלא ניסיתי להגשים את החלום.

יום שבת, 6 באוקטובר 2012

תפריט ארוחת בוקר - סוכות חלק #2


אחרי האווירה המעט כבדה מהפוסט הקודם, אני שוב פה, הפעם עם חיוך על השפתיים :-)
החג, בניגוד למה שציפיתי, היה נפלא! פשוט כך. אמנם בצהריים, כשהתקשרתי לסבתא שלי לראות מה שלומה היא לא הפסיקה לבכות, אבל מרגע שהיא נכנסה לבית של אבא שלי (ושל הבת שלה...) היא הודיעה שהיא לא בוכה - וכך היה.

מאז שאימי המופלאה נפטרה, חג סוכות הפך להיות חג קשה. אבא שלי מתעקש להמשיך במסורת ארוכת השנים שלו (ושל אימי המופלאה), ומקפיד לבנות סוכה ענקית ולהזמין אליה את המשפחה המורחבת. וזה קשה. איך לא יהיה קשה? לבוא לבית שכולו אמא שלי ולגלות בעצב כל פעם מחדש שהבית עודו עומד על תילו אבל היא כבר לגמרי לא. איפה שלא מחפשים - אין. היא איננה. ולאט לאט גם הוויתה המיוחדת הולכת ונעלמת מתוכו. 

בדרך לצפון החתיך שאל אם אכפת לי לעבור בקבר. ייסורי המצפון עבדו שעות נוספות. הוא צריך לשאול אותי אם זה בסדר שנעבור בקבר..? ובאמת, לרוב אנחנו לא עוברים. "לעבור בקבר". זה נשמע כל כך "על הדרך". אבל זה לא. זה כל פעם מאכזב אותי מחדש, הכלום הזה שאני חווה שם.

יום חמישי, 27 בספטמבר 2012

רולדת בשר - סוכות חלק #1

סוכות היה החג האחרון שאימי המופלאה חגגה בבית שלה. למעשה, כל שנה בסוכות כל המשפחה כולה היתה מתאגדת אצלינו בסוכה, שעם השנים הלכה וגדלה: עוד ועוד אחיינים נולדו והיה צריך להגדיל אותה כך שיהיה מקום לכולם. היא היתה כותבת לעצמה שבועות מראש רשימות מטלות מדוקדקות, החל מהרכבת התפריט, דרך הזמנת הציוד וכלה ברשימות קניות ארוכות. עוד ועוד רשימות קניות.

יום שישי, 21 בספטמבר 2012

לחם בירה כפרי ונפלא - האינסטינקט העצוב שלי חזר

לחם בירה פשוט להכנה

אז אמנם רק לפני דקה כתבתי לכם 10 דברים שאתם לא יודעים עלי והבטחתי שהפוסט הבא יהיה בסוכות - אלא שקרה משהו בלתי צפוי בעליל שאני מוכרחה לשתף אתכם בו...
מה שכן, הפעם, בניגוד לפעם הקודמת - יש גם מתכון. מתכון פשוט מאוד ללחם בירה, עם טריק חביב שהופך אותו ליפה במיוחד.
שימו לב: הלחם הזה לא ממש תופח - הוא דחוס ונמוך. הוא יתאים לכיכר עגולה שייחתכו ממנה פרוסות צרות וארוכות. לשם מה פרוסות ארוכות וצרות? אפשר למשל, להניח פרוסה כזו מעל צלחת מרק מהביל (שהרי החורף עוד שניה פה, נכון?), או להגיש לצד שקשוקה רותחת. רוצה לומר - הלחם הזה פחות מתאים לסנדביצ'ים. אבל, שוב, הוא מאוד טעים ומאוד קל להכנה!

יום שני, 17 בספטמבר 2012

10 דברים שלא ידעתם עלי - ראש השנה שמח!

לפני כמה שבועות קיבלתי שרביט וירטואלי. מסתבר שיש עניין כזה שבלוגרים מספרים על עצמם 10 דברים שלא יודעים עליהם ומעבירים את "השרביט" הלאה - לבלוגרים אחרים.
את השרביט שלי קיבלתי מיונית צוק ולקח לי יותר מדי זמן להגיב. אבל בסוף הצלחתי לגרד כמה עובדות שאני מניחה שטרם סיפרתי לכם עליהן - אז הנה, ברוח ראש השנה החדשה, עם תמונות מאווירת החג והקינוחים

(כמעט) עשרה דברים שלא ידעתם עלי:

1. לפני המון שנים, בחטיבה, ישבתי בכיתה לייד ילד אחד נחמד במיוחד, שאת השיעורים המשעממים העביר עימי במשחקי "לינגו" מצויירים בעיפרון על השולחן. (חמש אותיות, צריך לנחש איזו מילה מסתתרת). כעבור כמה חודשים, כשכבר היינו ממש מיומנים - גילינו שיש אודישנים ל"לינגו לילדים", בהנחיית אסף אשתר. נסענו ע-ד לתל אביב, היינו ממש גרועים ויצאנו מהאודישנים מתוסכלים מאוד. אלא שלמרבה ההפתעה - התקבלנו. נרגשת כולי המתנתי לצילומים, אולם הפרטנר שלי קיבל רגליים קרות ונותרתי לבדי, מסרבת להחמיץ (אז לפחות...) כל הזדמנות להיות בטלויזיה. הרי, אולי יגלו אותי, הו נואוז?! למזלי הרב מצאתי עלמת-חן אחרת שרצתה להצטרף, ארגנו אוטובוס של חברים מהכיתה לבוא לעודד - ונסענו לאולפנים. האמת היא שהיינו ממש טובות ודיי תיקתקנו אותה שם. אלא שהסוף המר לא איחר לבוא, וכשקהל בני הכיתה שלנו הריעו "הזהב, הזהב, הזהב!!" אני שלפתי כדור אדום ובכך גזרתי את דיננו להיפסל במשחק. זכינו בטלפון שקוף שאז היה נחשב לפיסגת ההיי-טק. למקרה שתהיתם, איש לא גילה אותי בעקבות אותה תוכנית.
מי שלא מספיק להגיע למשתלה בערב חג לקנות פרחים לבנים, ייאלץ להסתפק בפרחים מהסופר, לגזום אותם ו"לשתול" בעציץ בעצמו.

יום שישי, 24 באוגוסט 2012

גלידה ביתית ללא מכונה / סמיפרדו - שיעורים לחיים


 אימי המופלאה. 
אחרי שנים ארוכות בהן עבדה במגזר הציבורי, היא עברה לתפקיד במגזר הפרטי, מעבר שהביא עימו הטבות שונות ומגוונות ובהן - רכב חברה. כל שנתיים-שלוש היו מחליפים לה רכב והכל היה טוב עד לרגע בו קיבלתי רישיון נהיגה.
תודות למנהל המקסים שלה חיש מהר קיבלתי גם אני אישור לנהוג על הרכב המהולל והרגשתי חופשיה ומאושרת.

יום שלישי, 31 ביולי 2012

עוגת גזר קלה להכנה - קונצרט מורבידי




שוב אני מתגעגעת. מתגעגעת בלי סוף.

אני מדברת על אימי המופלאה כל הזמן. מדברת עליה עם אנשים שאני מכירה היטב ועם כאלה שהרבה פחות. מדברת כל הזמן, אבל לא באמת עושה שום דבר ראוי עבורה.

אני בקושי הולכת לבית הקברות. לא עושה שום דבר מהותי כדי להנציח אותה כמו שצריך, לא עושה שום דבר טוב כדי לצרוב אותה בתודעה.

יום שני, 2 ביולי 2012

שניצל וצ'יפס מעולים

ביום שישי האחרון קיבלתי SMS מפתיע: "יצאתי הביתה אבל אל תגלי לאף אחד".
אחי הגאון. יצא הביתה לשבת. שבוע שני ברציפות! אושר גדול :)
מייד פצחתי במסע תחנונים שיעבור אצלי לארוחת צהריים. אחרי קרוב לאלף SMSים הוא התרצה והודיע:
"אני אבוא, אבל אל תכיני יותר מדי דברים, רק איזה שניצל וצ'יפס" והוסיף: "יש מצב לטרמפ מארלוזרוב?"
נו ברור שיש, רק תבוא כבר!

יום שבת, 16 ביוני 2012

סלט כרוב עם גרוב - איך הלכנו לחפש פסנתר ומצאנו חייל

הכל התחיל כשעברנו לירושלים. משהו באוויר הקר והיבש לא עשה טוב לפסנתר שלי והוא החל לגסוס במהירות.
יום אחד ניסיתי להציל אותו באמצעות אדם שכינה את עצמו מומחה פסנתרים. המומחה הגיע, הפך את הפסנתר על גבו (ובכך סתם את כל החדר למשך חודש), הזריק איזה נוזל חשוד והבטיח - "עוד חודש הפסנתר שלך כמו חדש!".
עבר חודש, והפסנתר לא רק שלא החלים ממחלתו הקשה - מצבו החמיר.
בצר לי החלטתי לרכוש פסנתר חדש ולהעביר את הנוכחי לחדר הישן שלי בבית ההורים. כך מצאתי את עצמי ביום  חמישי שטוף שמש, צועדת עם אימי בעמק ומחפשת פסנתר. כמה שנים קודם לכן אימי המופלאה קנתה לאחי הקטן חצוצרה והיות שהיא קיבלה בחנות הזו שירות מעולה, היא החליטה שחייבים לבדוק את הפסנתרים שלהם. ולי, שיש סלידה עזה מחנויות שמוכרות את כל כלי הנגינה ולא מתמחות בפסנתרים בלבד, היא אמרה: "מקסימום אל תקני!"

יום שבת, 2 ביוני 2012

שבעה - הדברים שרציתי לומר לתמיר

השבוע הייתי בלוויה נוראית. למחרת נסעתי במונית והנהג סיפר לי שהוא בדיוק חוזר מלוויה.
"סרטן?" שאלתי. הוא היה המום. איך ידעתי.
איך ידעתי?
כי יותר מדי אנשים המחלה הארורה הזו לוקחת.
יותר מדי.

שישיות. עוד ועוד שישיות.
שישיות קולה, שישיות נסטי אפרסק, שישיות מים מינרלים. שישיות ספרייט.
תעלו את השישיות למעלה. בעצם אין מקום, תורידו למחסן. תעלו חלק שנשים במקרר. לא חשוב, תשאירו כבר למטה. גם ככה אין כבר מקום במקרר.
והמון חבילות של סוכר. המון. וקפה. כמה קפה... ועוגיות עבאדי. המון שקיות של עבאדי. וצלחות חד-פעמיות קטנות וצלחות חד-פעמיות גדולות וכוסות חד פעמיות וסכו"ם חד-פעמי. 
ויותר מדי ידיים עובדות במטבח ואף אחת מהן לא של אמא שלך.

יום ראשון, 27 במאי 2012

קינוחים לשבועות - החג של אימי המופלאה



הרבה זמן לא כתבתי. הרגשתי פתאום שנגמרו לי הזכרונות מאימי המופלאה. מתכונים יש לי בשפע, אבל הזכרונות? הם הולכים ואוזלים ואין מי שיחייה אותם. כך חשבתי. אבל לפעמים אפשר להשתמש בזכרונות של אחרים, לא? בייחוד כששומעים  זיכרון מרגש במיוחד...
(אם אין לכם כוח לקרוא - סורו למטה, תמונות ומתכוני קינוחים למכביר מחכים לכם...)

אירוע משפחתי. פעם, לא נעים להודות, הייתי מתייחסת לאירועים משפחתיים קצת כמו לנטל. כולם מתקיימים באיזור הצפון (כך שתמיד יש לי חתיכת נסיעה הלוך וחזור), למי יש כוח, אחרי יום עבודה, מתפוצץ לי הראש... אבל כפי שכתבתי פה כבר פעם - - בשבעה על אימי המופלאה הבנתי שהאסונות באים אלינו לבד ואת השמחות אנחנו צריכים להביא בעצמנו ומרגע שהבנתי את זה - אני אוהבת אירועים. גם אם יש לי יום מעיק ובא לי רק להישפך בבית ולראות היפה והחנון #3 (כן, בשל האירוע החמצתי את הפרק הראשון...) אני עדיין מזכירה לעצמי כל הזמן - תשתקי. אל תעזי לקטר. הלוואי וכל המפגשים המשפחתיים שתזכי להם יהיו באירועים שמחים ולא בנסיבות איומות ונוראות.

יום חמישי, 26 באפריל 2012

עוגת מוס שוקולד פשוטה להכנה - פרוייקט גמר

בהתחלה פרוייקט הגמר שלי בבצלאל היה אמור להיות סרט אחר לגמרי. אבל יצא שאימי המופלאה חלתה בדיוק בשנה האחרונה ללימודים ולא הייתי מסוגלת לחשוב על דבר מלבדה. כדי לא לסחוב את התואר הזה עוד שנה מיותרת, החלטתי להפוך את סרט הגמר שלי לסרט עליה. איש מחבריי לא ידע אז שיש לי אמא חולה בסרטן. רק לראש החוג שלי סיפרתי. השאר גילו ב"צפיית ביקורות", שהתקיימה יום לפני ההקרנה הפתוחה לקהל.

הגיע יום הקרנת הסרטים. אימי המופלאה פגשה אותי בתל אביב ומשם נסענו באוטובוס (!) לירושלים (אני פחדתי לנהוג לירושלים והיא היתה מותשת מדי כדי לנהוג עוד שעה). הגענו לבצלאל ואמא שלי הסתובבה כמו כוכבת המוקפת בהילת מחלתה הארורה: כל ה"מי ומי" של התואר שלי היו שם, זיהו אותה מהסרט שראו רק יום קודם לכן. הרוב פירגנו לה בכיף את הפרצופים המכילים, המרצה האהובה לעריכה חייכה אליה חיוך מובך ואימי המופלאה חיפשה את אורי, תומר ודימה - שלושת חבריי הטובים במיוחד - כדי לתת להם מתנות סיום תואר קטנות שקנתה להם מבעוד מועד. ואני? אני הסתובבתי מאחוריה, נהנית מכל הטוב הזה: הרגשתי לרגע שיש לי אמא בריאה, אמא כוכבת, אמא כובשת (טוב, היא באמת היתה כובשת, עם או בלי המחלה הארורה...) והייתי מאושרת. בליבי חשבתי לעצמי, על כל הפרצופים המכילים שהסתובבו שם: "חכו, חכו!! זו אמא שלי! זו אמא שלי האחת והיחידה, ששום סופה לא תוכל לה! היא עוד תנצח את המחלה הזו וכולכם תאכלו את הכובע ואת הפרצופים המכילים..."

יום שבת, 31 במרץ 2012

עוגת מצות - ליל סדר שלישי בלעדיה








אי שם, בחופש הגדול שבין כיתה ח' לט' הכרתי את נירצו.
נבחרנו להיות חונכים של כיתות ז' והגענו למפגש הדרכה עם רכזת השכבה. בגדול -
היה משעמם. חום יולי-אוגוסט, המזגן לא ממש עבד, השמש זרחה יותר מדי חזק ואני רק רציתי גלידת-וניל-פצפוצים.
כשהסתיימה סופסוף ההדרכה המתישה התחלתי ללכת הביתה. מעבר לחשק לגלידה גם רציתי להוריד את הכרס שצמחה באין מפריע והחלטתי לוותר על האוטובוס (שגם ככה עבר פעם ביום) ולכתת את רגליי. ובעודי הולכת, אני רואה שמאחורי, באותו מסלול ממש, צועד הג'ינג'י החביב שהיה איתי בהדרכה. אז התחלנו לדבר. מהון להון הסתבר שאנחנו סוג של שכנים ויותר מזה - שיש לו בבית גלידת-וניל-פצפוצים!
כמובן שבאתי אליו הביתה, אכלתי בערך את כל הקופסא וזכיתי בחבר לחיים.

יום ראשון, 18 במרץ 2012

נודלס / פתאי עם עוף בצבע אדום לוהט - אזכרה שנייה וגעגועים קשים מנשוא

מוקדש באהבה אינסופית לסילה, חברתי הה-ר-י-ו-נ-י-ת!!








כבר שנתיים שכשאני מבשלת בימי שישי אני נתקפת בעצב. תמיד מתחשק לי להתקשר לאימי המופלאה ותמיד אין לי למי.
וביום שישי אחד, בדיוק כשנתקפתי בעצב המוכר, כשהכנתי שני תבשילים חדשים שממש רציתי לספר עליהם לאמא שלי, פתאום שמעתי ברדיו שיר של חוה אלברטשיין שלא הכרתי. שמעתי ופרצתי בבכי.

יום ראשון, 4 במרץ 2012

עוף ממולא - מזל טוב אמא...


כשאימי המופלאה חלתה סיפרתי רק לחבריי הקרובים ביותר. לקח לי הרבה מאוד זמן (יחסית לשנה הקצרה שהיתה חולה) עד שהצלחתי להגות את המילה "סרטן" בקול רם ועוד לשייך אותה לאימי המופלאה. אימי לעומת זאת, דווקא סיפרה לכל דיכפין. כל מי ששאל אותה למה היא רזתה כל כך (והיא היתה מאוד רזה מאז ומעולם) מייד שמע את האמת. ואני לא הבנתי מה יש לרוץ לספר לכל העולם. בשביל מה? היו שתי סיבות שלא אהבתי לספר על כך שהיא חולה. הראשונה, כפי שכתבתי פה לא פעם, היתה שלא יכולתי לשאת את העובדה שאנשים מייד ייפתחו  בפני ויספרו לי את סיפור-הסרטן-שלהם (שלרוב, לצערי, הסתיים בתבוסה למחלה הארורה) והסיבה השניה היתה הפרצופים המכילים. 

יום שישי, 10 בפברואר 2012

עוגת גבינה פירורים אישית או מי היה מאמין שכבר עברה שנה מאז שהתחלתי














שנה.
שנה שלמה.
שנה שלמה עברה מאז שכתבתי פה לראשונה.

הכל התחיל מאכזבה איומה באזכרה הראשונה של אימי המופלאה. אחד-עשר החודשים הראשונים והארורים בלעדיה הסתיימו ופתאום, בעודנו עומדים מעל הקבר ופוצחים במסורת חדשה, נזכרנו ששכחנו. שכחנו להכין ספר מתכונים ולחלק אותו באזכרה כפי שתכננו.

אמא שלנו, שנתנה לנו בלי סוף, שהצליחה לגרום לכל אחד מארבעת ילדיה תחושה שהוא הכי חשוב בעולם ואין שני לו, שלמרות שעבדה במשרה מלאה תמיד מצאה זמן ללמוד איתנו למבחנים, להסיע לחוגים, לבשל עבורינו, להקשיב, לשוחח, לייעץ, להצחיק, לצחוק - 
להיות...
אמא שלנו, המופלאה, נתנה לנו בלי סוף- ואנחנו שכחנו. שנה שלמה היתה לנו כדי למצוא מתכונים אהובים, לערוך אותם, לצלם, לעצב ולהדפיס ופשוט לא עשינו את זה. את הדבר המינורי הזה, הפשוט כל כך- לא עשינו בשביל להנציח אותה כמו שצריך. כמו שהגיע לה.

יום שבת, 28 בינואר 2012

איך מכינים פלזיר שוקולד


וואו. אני לא רגילה לתדירות הזו... אמנם הבטחתי לכם שניפגש בפעם הבאה עם עוגת גבינה פירורים, מה שאכן יקרה, אבל אחרי שפירסמתי בטור החדש שלי הוראות לפלזיר גיליתי את נפלאות העריכה...
אין מה לעשות, טור הוא לא בלוג, איך שלא הופכים את זה, והפלזיר הזה דיי מסובך, אז אני מרגישה חובה מוסרית לתת לכם הוראות מדוייקות, שלב אחר שלב - כולל - (תופים..!!) איך מטמפררים.
אגב, זו פעם ראשונה ואחרונה שזה קורה. מתכונים מהבלוג לא יופיעו בטור ולהפך. פה זה המקום של מתכוניה של אימי המופלאה, אבל מה לעשות, שבאמת חשוב לי שהפוסט הזה יופיע כפי שתכננתי שיופיע...
מוכנים?
קבלו אותו! 

יום חמישי, 26 בינואר 2012

פוסט השלמות, חלום שמתגשם והמלצה חסרת תקדים


וואו. אני חייבת להודות שריגשתם אותי... התגובות שכתבתם לי לגבי הפוסט הקודם, כל המיילים האישיים שקיבלתי בעקבותיו דרך ה"צור קשר", התגובות בפייסבוק...
מה אומר ומה אגיד- פשוט תודה מקרב לב! שימחתם את ליבי. באמת!
מייד אעדכן בנוגע למתכוני הקינוחים שביקשתם (מעניין, אף אחד לא התעלף על הרביולי בטטה... הפסדתם! ;-)) אבל קודם כל- קרו כמה דברים מסעירים השבוע שאני חייבת לשתף.

בראש ובראשונה אני ממש מתרגשת לספר לכם שקיבלתי הצעה להגשים חלום. לא פחות.
קיבלתי הצעה לכתוב טור מתכונים! הטור הראשון שלי התפרסם הערב באתר www.onlife.co.il אתם יכולים לראות אותו ממש כאן. הרבה דברים אפשר לומר על המתכון שפרסמתי. דבר אחד אי אפשר לומר עליו- זה בהחלט לא המתכון הפשוט ביותר ביקום, אבל אחרי לבטים רבים אם לבחור לטור הראשון מתכון קליל וחביב או ללכת על משהו חגיגי ודרמטי בתור היכרות- בחרתי בחגיגי. מה דעתכם?

יום שישי, 20 בינואר 2012

קינוחים אישיים ותפריט מסיבה חלבי - מסיבת שחרור לאחותי היפה

 
בשלושת החודשים האחרונים אני חושבת, חולמת, מדברת, רוכשת ומתעסקת אך ורק בדבר אחד:
מסיבת השחרור של אחותי הקטנה והיפה.
לא יאומן, אני עוד זוכרת היטב את יום הגיוס שלה, את הפעם הראשונה שהיא חזרה על מדים (לבית של סבא וסבתא, כי שם אימי המופלאה היתה), אני זוכרת את התמונות שצילמתי אותן (שהייתי מעלה לכאן אלמלא הייתי שומעת בראשי את אימי אומרת לי: "מה פתאום העלית את זה?! אני ניראית פה חולה!") ואני עדיין זוכרת היטב את החוויות הצבאיות הראשונות שסיפרה לנו.

לא להאמין שכבר עברו שנתיים...
והנה- הילדה השתחררה מצה"ל הגדול והחלטתי להכין לאחותי מסיבת שחרור.