יום שבת, 31 במרץ 2012

עוגת מצות - ליל סדר שלישי בלעדיה








אי שם, בחופש הגדול שבין כיתה ח' לט' הכרתי את נירצו.
נבחרנו להיות חונכים של כיתות ז' והגענו למפגש הדרכה עם רכזת השכבה. בגדול -
היה משעמם. חום יולי-אוגוסט, המזגן לא ממש עבד, השמש זרחה יותר מדי חזק ואני רק רציתי גלידת-וניל-פצפוצים.
כשהסתיימה סופסוף ההדרכה המתישה התחלתי ללכת הביתה. מעבר לחשק לגלידה גם רציתי להוריד את הכרס שצמחה באין מפריע והחלטתי לוותר על האוטובוס (שגם ככה עבר פעם ביום) ולכתת את רגליי. ובעודי הולכת, אני רואה שמאחורי, באותו מסלול ממש, צועד הג'ינג'י החביב שהיה איתי בהדרכה. אז התחלנו לדבר. מהון להון הסתבר שאנחנו סוג של שכנים ויותר מזה - שיש לו בבית גלידת-וניל-פצפוצים!
כמובן שבאתי אליו הביתה, אכלתי בערך את כל הקופסא וזכיתי בחבר לחיים.

יום ראשון, 18 במרץ 2012

נודלס / פתאי עם עוף בצבע אדום לוהט - אזכרה שנייה וגעגועים קשים מנשוא

מוקדש באהבה אינסופית לסילה, חברתי הה-ר-י-ו-נ-י-ת!!








כבר שנתיים שכשאני מבשלת בימי שישי אני נתקפת בעצב. תמיד מתחשק לי להתקשר לאימי המופלאה ותמיד אין לי למי.
וביום שישי אחד, בדיוק כשנתקפתי בעצב המוכר, כשהכנתי שני תבשילים חדשים שממש רציתי לספר עליהם לאמא שלי, פתאום שמעתי ברדיו שיר של חוה אלברטשיין שלא הכרתי. שמעתי ופרצתי בבכי.

יום ראשון, 4 במרץ 2012

עוף ממולא - מזל טוב אמא...


כשאימי המופלאה חלתה סיפרתי רק לחבריי הקרובים ביותר. לקח לי הרבה מאוד זמן (יחסית לשנה הקצרה שהיתה חולה) עד שהצלחתי להגות את המילה "סרטן" בקול רם ועוד לשייך אותה לאימי המופלאה. אימי לעומת זאת, דווקא סיפרה לכל דיכפין. כל מי ששאל אותה למה היא רזתה כל כך (והיא היתה מאוד רזה מאז ומעולם) מייד שמע את האמת. ואני לא הבנתי מה יש לרוץ לספר לכל העולם. בשביל מה? היו שתי סיבות שלא אהבתי לספר על כך שהיא חולה. הראשונה, כפי שכתבתי פה לא פעם, היתה שלא יכולתי לשאת את העובדה שאנשים מייד ייפתחו  בפני ויספרו לי את סיפור-הסרטן-שלהם (שלרוב, לצערי, הסתיים בתבוסה למחלה הארורה) והסיבה השניה היתה הפרצופים המכילים.