החג, בניגוד למה שציפיתי, היה נפלא! פשוט כך. אמנם בצהריים, כשהתקשרתי לסבתא שלי לראות מה שלומה היא לא הפסיקה לבכות, אבל מרגע שהיא נכנסה לבית של אבא שלי (ושל הבת שלה...) היא הודיעה שהיא לא בוכה - וכך היה.
מאז שאימי המופלאה נפטרה, חג סוכות הפך להיות חג קשה. אבא שלי מתעקש להמשיך במסורת ארוכת השנים שלו (ושל אימי המופלאה), ומקפיד לבנות סוכה ענקית ולהזמין אליה את המשפחה המורחבת. וזה קשה. איך לא יהיה קשה? לבוא לבית שכולו אמא שלי ולגלות בעצב כל פעם מחדש שהבית עודו עומד על תילו אבל היא כבר לגמרי לא. איפה שלא מחפשים - אין. היא איננה. ולאט לאט גם הוויתה המיוחדת הולכת ונעלמת מתוכו.