יום שבת, 29 בדצמבר 2012

פיצה מעולה בעשר דקות - קנאה בחדר המתנה וזכרונות אחרונים מפריז

בפעם הקודמת הבטחתי לספר על ה Trouble bag שלי. ובכן, אחרי שהחלטתי שהשנה אני תופרת לפחות פרוייקט אחד בשבוע, הוחלט שאנחנו נוסעים לפריז. נו, ומה תתפור לעצמה נערה שצריכה לעמוד ביעד תפירת פרוייקט בשבוע אם לא תיק נסיעות למטוס?! אז תפרתי. Travel bag תכלכל ועקום למדי, בעל ידיות מעט משונות אבל עם כיסים פנימיים.(להיט..!)
"Travel bag, AKA "my trouble bag
סיימתי את התיק וארזתי לתוכו צעיפים עבים, תרופות, ספר ועוד כל מני דברים שחשוב שיהיו עלי בטיסה. צעדתי איתו ברחבי נתב"ג, כשהוא מקפיד להכביד על כתפיי, אבל אהבתי אותו - בכל זאת, אני עשיתי אותו. כשהגענו לפריז התיק נזנח לו בפינת החדר ושכחתי ממנו עד היום האחרון, אז החלטתי שלא לארוז בו צעיפים, ספרים ודברים שחשוב שיהיו עלינו בטיסה, אלא את כל הציוד המושלם שקניתי לאפיה בחנויות בפריז. רוצים לדעת מה היה בו, למשל? שלל תבניות פוליקרבונט לפרלינים, תבניות סיליקון שאין בארץ, שוקולד ולרונה, שפכטל לפרלינים, תבניות טארטלטים קטנטנות ומשגעות ועוד ועוד ועוד...
ארזתי אותם יפה-יפה וצעדתי בביטחון מלא עם התיק לעבר המטרו, בעוד החתיך סוחב שתי מזוודות, מצלמה ותיק גב. אין חלוקת נטל שוויונית כמו זו השוררת בזוגיותינו.
יוצרים כדור מהבצק, מרססים/מורחים קצת שמן על דפנות הקערה ומתפיחים.
הגענו לרציף והרכבת הגיעה דקה לאחר מכן. היא היתה מלאה עד אפס מקום אז החלטנו לעלות על הבאה. גם זו שהגיעה אחריה היתה מלאה. שוב לא עלינו. בסוף הוחלט שנעלה על הבאה ויהי מה. מקסימום אני ארוץ לקרון אחר וניפגש בתחנה שבה אנחנו אמורים לרדת. וכך היה. החתיך דחף את עצמו ואת מזוודותינו לאחד הקרונות ואני רצתי לקרון שאחריו. לא היה מקום. רצתי לקרון אחר, הדלת נסגרה לי על היד אבל ניצלתי.
אנחנו על הרכבת. אפשר להרגע.
רוטב פשוט לפיצה שמכינים במשך חמש דקות וקוצרים מחמאות במשך שבוע

הגענו לתחנה אחרי איחוד קרונות מרטיט לבבות, קנינו ב20 היורו האחרונים שלנו כרטיסים לרכבת שתיקח אותנו לשדה, הגענו לרציף וחייכנו זה לזו בסיפוק כשגילינו שהרכבת מגיעה עוד דקה.
אח... איזה כיף. חשבתי לעצמי והסתכלתי שוב על התיק העקום שלי. רגע. איפה התיק? אלוהים אדירים, התיק לא עלי. למי אכפת מהתיק... מה יהיה עם-כל-התבניות-המדהימות-שקניתי?? רק בשבילן נסעתי עד פריז!! החתיך ניסה להרגיע, אבל לא היה טעם. פרצתי בבכי חסר פרופורציות. "למה זה מגיע לי??" "מה עשיתי רע?" "רק בשביל החנויות האלה רציתי לנסוע לפריז ביומולדת 30..." החתיך אמר שיהיה בסדר והלך להציל אותי. "אל תזוזי." פקד עלי. "אני כבר בא!" 
חצי שעה.
חצי שעה ארוכה במטרו, אנשים מפחידים עוברים ונועצים בי מבטים. אני בלי יכולת לתקשר עם החתיך ובלי שמץ של מושג מה קורה לו. כבר לא עניינו אותי התבניות. דאגתי לחתיך וקפאתי מקור.
ואז הוא שב אלי. נטול תיק. "תקשיבי, אין פה מודיעין. אין עם מי לדבר..." אמר.
"אז מה נעשה?" שאלתי, מיואשת לגמרי. "זהו, אז עצרתי את אחת הרכבות... שאלתי את הנהג אם הוא יכול לבדוק אם במקרה מישהו מצא את התיק שלנו. הוא אמר לי לא לזוז משם וברכבת הבאה שתבוא - הנהג שלה יאמר לנו אם יש או אין תיק."
תודו שלא רק חתיך, כי אם גם בעל תושיה בלתי נתפסת! 
הוחלט שאני אעמוד עם המזוודות ברציף ואחכה לנהג, והחתיך בינתיים יחזור לתחנה שהיינו בה ויחפש את התיק.
הקור התגבר. האנשים המפחידים בתחנה התרבו. המבטים שלהם הלחיצו אותי נורא והמתח הרג אותי. 
רכבת הגיעה. הנהג יצא. "?This is you" שאל. "!Yes, yes! this is me" מעולם לא שמחתי כל כך להיות "אני".
התיק שלכם בתחנה. אתם צריכים להגיע לקחת אותו.
פיווווו.... איזו הקלה! מזל שהחתיך בדרך לשם. תכף הוא ישוב ואיתו תבניותיי.
רכבות באו ונסעו.
הדקות עברו.
שעה שלמה עברה ואין תיק ואין חתיך.
נחמה ממליצה: תבנית פיצה מחוררת - מניחים את הפיצה ישירות עליה והיא גומלת לכם בבצק פריך ונהדר!

לפתע איש בחליפה ועניבה התקרב אלי. השפלתי מבט. חבריי הצרפתים הזהירו אותי טרם הנסיעה לא להיישיר מבט לגברים במטרו. הוא התקרב.
"?This is you with the bag" שאל.
נשמתי לרווחה. הוא לא רוצה לרצוח אותי. הבנתי שמדובר במנהל התחנה שסיפר לי שהחתיך הגיע לתחנה הקודמת ואחרי ניסיונות פנטומימה ממושכים הצליח להסביר לאישה במודיעין (שלא ידעה מילה באנגלית), שאיבדנו את התיק. מסתבר שהתיק נמצא. מסתבר שזה לא מספיק: הוא צריך להראות את הדרכון שלו על-מנת לקבל את התיק.
מה הבעיה? הפספורטים אצלי, אני כבר מראה לך אותם! אמרתי באושר למנהל התחנה.
לא טוב. מסתבר שהחתיך צריך לבוא אלי, לקחת את הדרכון, לחזור לשם, לחתום ולקבל סופסוף את התיק.
אחרי שעה הוא חזר. חיבוק, נשיקה, דרכון, "יהיה בסדר, אל תדאגי!" הבטיח - ונעלם ברכבת.
ומנהל התחנה האדיב? לא יאמן, אבל מנהל תחנת מטרו בפריז עזב את כל עיסוקיו כדי לשמור עלי בעודי מחכה לחתיך.
הודיתי לו מכל הלב. אמרתי לו שהלוואי והיה עלי כסף, הייתי משלמת לו. הוא התפלץ ממני. "אני על מדים! השתגעת?" ומה עם מקרונים..? זה אפשר לתת לך? היתה לי קופסא ענקית של מקרונים מפושון שקניתי לחברה יקרה. "הוו! פושון!" מנהל התחנה התלהב ולקח. אז אמנם אין לי מתנה לתת לאודרי, אבל יש מי ששומר עלי בתחנת מטרו קפואה.

אחרי שעה ארוכה נוספת, החתיך שלי חזר. ראיתי אותו מהרציף ממול, יורד מהרכבת, מחייך אלי את החיוך הכי יפה בעולם, מניף אל-על את התיק שלי בגאווה. ורץ אלי. הכי מהר בעולם.
"מה חשבת? שאני אתן לך להיות עצובה?"

ועל מה קנאה בחדר המתנה? אחרי שראיתי את הסרטון הזה הפסקתי לדחות וקבעתי תור. וביום שישי הגעתי לרופא ב7:30 בבוקר. הייתי אמורה להיות ראשונה, אבל היתה תקלה במחשבים ויצא שחיכיתי שעה בחדר ההמתנה. ואיתי עוד בנות, בטווחי גילאים שונים, מחכות לתורן.
סֶפר לא היה לי, אז שקעתי בהקשבה לשיחה של אמא ובת שישבו מאחורי.
הן דיברו והדמעות שלי זלגו ללא שליטה. 
סתם.
סתם שיחה. 
סתם שיחה של אמא ובת.
סתם שיחה שלעולם כבר לא אזכה לה.
הבת סיפרה על שיעורי מתמטיקה. אמא שלה הקשיבה לה.
הבת לא ידעה מה לעשות ואמא שלה ייעצה לה.
הבת ואמא שלה דיברו מאחוריי ואני לא הפסקתי לבכות.
קינאתי כל כך.
קינאתי כל-כך בדבר סתמי ויומיומי, שהיה חלק עצום מחיי עד לפני שנתיים וחצי.
רגע לפני שהמחשבים תוקנו ונכנסתי לרופא, סימסתי לחתיך כמה עצוב לי. כמה אני מקנאה. כמה בא לי גם שיחה כזאת סתמית עם אמא שלי.
"תחשבי על זה שזכית לעשות את זה כמעט 28 שנים ושאני אוהב אותך יותר מכל." סימס לי החתיך והרופא קרא לי.
לכו להיבדק. קחו איתכן את אמא שלכן. זה מציל חיים.

הפיצה המעולה של אמא שלי

אחרי תקופה ארוכה שחיפשתי מתכון לפיצה מושלמת, ובאמת שניסיתי המון מתכונים, שום דבר לא היה "זה". היו מתכונים מצויינים, אבל לא היה להם טעם של פעם. של Pizza night. שמזמינים חברים, מרכלים על כל העולם ואוכלים פיצה.
ואז גילצו אמרה לי שאני צריכה לחזור למקורות. זלזלתי בהם. מה, אני אכין את הפיצה של אמא שלי? זו פיצה ישנה. בטח סתם עלובה. אבל היא המשיכה לדרבן אותי. לאט-לאט נזכרתי איך אמא שלי הכינה לי את הפיצה הזו, 30 ממנה, למסיבת יום הולדתי ה12. נזכרתי איך אבא שלי היה לש את הבצק והיא היתה מכינה את כל השאר.
נזכרתי איך הרוטב שלה היה פשוט. לא מתחכם. לא מתאמץ להיות משהו שהוא לא. פיצה של ילדותי. השתכנעתי והכנתי אותה. התגובות היו כל-כך טובות שיום למחרת הכנתי אותה שוב. ואחרי יומיים אחותי באה אלי, אז הכנתי גם לה. היא כל כך קלה וכל כך טעימה שזה פתאום לא כזה סיפור "להכין עכשיו פיצה".
אז באמת, באובייקטיביות מוחלטת - זו הפיצה הטובה ביותר שאכלתי מימיי.
נסו אותי ותיווכחו.
החומרים הדרושיםלפיצה אחת גדולה (בגודל של תבנית לתנור) או שתיים קטנות (בקוטר 26)

לבצק אלוהי וחסר תקדים:
1.25  כוס מים פושרים
2        כפות שמן
3       כוסות קמח (שימו לב: אם אתם אוהבים את הפיצה שלכם דקה ממש - שימו 2.5 כוסות קמח)
1/2   קוביית שמרים טריים או 8 גרם שמרים יבשים (שהם בערך כף אחת)
1      כפית סוכר
        קורט מלח
לרוטב "עגבניות" פשוט-פשוט-פשוט שלוקח דקה להכין:
1       קופסא קטנה של רסק עגבניות (רצוי רסק עגבניות של "יכין", הוא הכי טעים...)
1       כף אורגנו
3       כפות מים
         מלח ופלפל
וכמובן:
250  גרם (לפחות) גבינת מוצרלה מגוררת (למרות שאמא שלי היתה עושה עם שבבי גבינה צהובה וזה היה טעים מאוד...)
תוספות כיד המלך: פטריות טריות קצוצות, זיתים, תירס, עגבניות או כל העולה על דעתכם.


הוראות הכנה

1.                  מחממים תנור ל180מעלות צלזיוס.
2.                  במידה ואתם משתמשים בשמרים טריים: מחסירים מכמות המים במתכון חצי כוס, שופכים לקערה, מוסיפים כפית סוכר ואת השמרים ומניחים לתסוס כעשר דקות. לאחר מכן מוסיפים את התערובת הזו לשאר חומרי הבצק. במידה ואתם משתמשים בשמרים יבשים: שמים בקערה גדולה (או בקערת המיקסר עם וו לישה) את כל חומרי הבצק ולשים היטב כ10-15 דקות.
3.                  יוצרים כדור מהבצק, משמנים את הקערה במעט שמן (או תרסיס) ומניחים להתפחה כשעה.
4.                  בעזרת אגרוף הגון, מוציאים מהבצק את האוויר ומעבירים למשטח העבודה. אם רוצים שתי פיצות - מחלקים לשני חלקים שווים. מרדדים עד שהבצק בגובה 0.5 ס"מ.
5.                  מורחים את הרוטב, מפזרים גבינה ותוספות ואופים במשך 35 דקות.



‏29 תגובות:

  1. פיצה! זה מה שאני רוצה לארוחת ערב, תודה רבה, רבה.
    ואחרי חודשיים של מגורים בפריז, תמסרי לחתיך שאני מעריצה את הנחישות שלו מול הצרפתיים.
    ואם אפשר,בבקשה, כתובות של חנויות אפייה. אני עדיין מחפשת סל להתפחת לחם שלא נוצר בסין.

    השבמחק
  2. פיצה, איך ידעת שיש לי חשק לפיצה?
    מחר אני אכין את הבצק הזה, ואקווה שהפעם יצא בצק לפיצה ולא תתפח לי פיתה באמצע התנור. זה מאוד מסובך לאפות עם שמרים צרפתיים בטוסטר אובן.
    וכל הכבוד לחתיך שלך על האסטרטיביות ואיזה מזל שהתיק נמצא.

    השבמחק
  3. שירנוש,
    תמיד אוהבת לקרוא את מה שאת כותבת. כמעט תמיד עולות לי דמעות בעיניים, אבל כל פעם מעריכה שוב מחדש את החיים היקרים שלנו, גם אם הם קשים ומכניסה אותם שוב לפרופורציות הנכונות.

    נשיקות

    השבמחק
  4. אני עדיין בהלם מהמזל שהיה לך!!! איזה סיפור מרתק!

    השבמחק
  5. הרגת אותי עם הסיפור - איזה מתח - והחתיך - מגיעה לו מדליה! החתיך שלי ממש לא היה מוצא לי תיק...:)
    והסוף מרגש ומקסים, וגם הפיצה נראית מושלמת.
    שיהיה שבוע מקסים!
    (אין על פריז - נכון?)

    השבמחק

  6. אותו דבר קורה לי עם סבים וסבתות. אני רואה נכדים מסתובבים עם שלהם, וליבי נחמץ.
    מזל שלפחות יש לך חתיך משקיע כזה. לא במקום, אבל בנוסף, לאזן.

    השבמחק
    תשובות
    1. אנונימי11 מרץ, 2014

      לא במקום,אבל בנוסף,לאזן.
      אימצתי בחום!

      מחק
  7. אנונימי30 דצמבר, 2012

    הבלוג שלך תמיד גורם לי לכזה בכי ... :(


    שאלות בקשר לפיצה, ובכללי...
    כשאת אומרת כוס, למה את מתכוונת? 250 מ"ל?
    תודה.

    השבמחק
    תשובות
    1. לא יודעת אם זה מנחם, אבל גם כשאני כותבת אותו הוא גורם לי לבכי... ;-)
      כוס אצלי היא אכן 250 מ"ל.

      מחק
  8. כל הכבוד לצ'ול !!!!

    השבמחק
  9. מרגש ומעניין כמו תמיד!!!! כמה תושייה בחתיך אחד - אח לו הייתי יודע זאת לפני שנים

    השבמחק
  10. אח - כמה תושייה בחתיך אחד !!!!!!! לו הייתי יודע זאת לפני שנים ....

    השבמחק
  11. הפוסטים שלך תמיד גורמים לי לדמעות. אני נזכר בסבתא שלי שטיפלה אהבנ ונתנה ללא גבול.

    השבמחק
  12. אנונימי30 דצמבר, 2012

    נהנתי לקרא את הסיפור ולדעת שהסוף טוב.
    הפיצה נראית מעולה!!!
    האים צריך לבשל את הרוטב ?

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה! לא צריך לבשל את הרוטב. רק לערבב :)

      מחק
  13. פרנצסקה שלי30 דצמבר, 2012

    מקסימה שכמותך! איזה כיף לראות סופסוף עוד פוסט ממך!
    אז באת לי בזמן... אני בהריון ובא לי פיצה ומה יותר טוב מפיצה של אמא שלך...
    תודה רבה על מתכון נהדר!
    הולך להיות מוכן מחר!!!
    אדווח לך אחרי, בטוחה שיכנס לרשימת המתכונים שלי כמו שלל המתכונים האחרים שלמדתי ממך.
    והחתיך שלך, חמוד אמיתי :-)
    אני כל כך אוהבת את הבלוג שלך, זוכרת שכתבתי לך לגביו במסרים?
    את מקסימה באמת ואני שולחת לך חיבוקים ונשיקות!!!
    פרנצ'י

    השבמחק
    תשובות
    1. בטח שאני זוכרת :) תודה על המילים החמות!

      מחק
  14. אנונימי30 דצמבר, 2012

    אני גם מתגעגעת.
    עברו קצת יותר משלוש שנים, ואמא שלי נורא חסרה לי.

    השבמחק
  15. מלאה במחשבות01 ינואר, 2013

    התגעגעתי לבלוג שלך.
    היום הוא ריגש אותי במיוחד, על שני חלקיו...

    השבמחק
  16. נראה מעולה ואיזה סיפור ותושייה - כל הכבוד :)

    נשיקות!
    נטלי

    השבמחק
  17. אנונימי03 ינואר, 2013

    ריגשת אותי ... בכיתי צחקתי... ובאלי פיצה!

    השבמחק
  18. פרנצסקה שלי22 ינואר, 2013

    אז חזרתי לעדכן, הכנתי היום את הפיצה שלך ומה אומר???
    שלמות במילה אחת!!!
    הכנתי דקיקה ביותר לבקשת בן הזוג שהתמוגג ממנה כל כך וביקש עוד..
    ואפילו יש תמונות!!! אשמח לשלוח לך אותן.
    אין כמו המתכונים של אמא שלך, אשמח שתעלי עוד ועוד מתכונים כי הכל מדוייק להפליא וכל כך ביתי וטעים.
    רק דרכך בעצם יכולתי להכיר את המתכונים של אמא שלך המופלאה :-)
    תודה רבה על שלל מתכונים נהדרים שמככבים אצלי במטבח.
    פרנצ'י

    השבמחק
  19. פתאום בא לי נורא פיצה ועוד לא צהריים. אני רק מדמיינת את הריח יאמייייי. יאללה הולכת לבדוק איפה יש מסעדות איטלקיות שוות לידי.

    השבמחק
  20. כבר הרבה זמן שאני קוראת שקטה של הבלוג שלך. לא באופן קבוע, אבל מידי פעם אני נכנסת וקוראת את כל מה שפורסם מאז הפעם האחרונה שהייתי. אני מודה שאני אנוכית כזו, ורק נהנית לי בשקט מכל היופי הזה ולא מגיבה. אבל הפעם הייתי חייבת. קראתי את מקבץ רשימות האחרון ופשוט ריגשת אותי. גם אמא שלי נפטרה מסרטן השד, אז באופן אוטומטי אני מרגישה חיבור מסוים לכל הנשים שנמצאות במצב דומה (את בטח מכירה את זה). כשהיא נפטרה היא הייתה בת 38. אני הייתי בת 6. אני יודעת שזה לא מנחם, אבל כמו שהחתיך אמר לך, את באמת צריכה לשמוח ולהודות על כל עושר הזכרונות שיש לך מאמא שלך. על כל המתכונים, והמשפטים והעצות והאהבה הרבה, ועל כל אלפי הרגעים שהיא הייתה איתך ולידך. כשעלית לכיתה א, וכשקיבלת מחזור בפעם הראשונה, כשמישהו שבר לך את הלב לראשונה בחייך, וכשסיימת תיכון, והתגייסת לצבא. ואני בטוחה שהיא מסתכלת עלייך מלמעלה וגאה בך.
    כשאני קוראת את הפוסטים שלך אני פשוט מתחילה לבכות כי לי אין את זה. אני לא הכרתי את אמא שלי וכל מה שיש לי ממנה אלו שברי זכרונות וסיפורים יד שניה. אז הנה - בטח לא חשבת שמישהו יגיד לך את זה, אבל כמו שאת מקנאה באמא והבת האלו מחדר ההמתנה - אני מקנאת בך. אגב, אהבתי את זה שהמתכון המקורי כתוב על נייר של קופת חולים. מתאים לרוח הפוסט :)

    השבמחק
    תשובות
    1. יקרה,
      כל כך ריגשת אותי... כמה עצוב זה באמת לחשוב שהמעט נורא שאני הספקתי, מישהי אחרת היתה מאמצת בשתי ידיים כ״הרבה״...
      אני קוראת אותך והדמעות זולגות... זה נורא לאבד אמא. זה בלתי נסבל. בכל גיל. מחבקת אותך בכל ליבי. :(

      מחק
  21. אנונימי26 יוני, 2013

    היי .הבלוג שלך מהמם ומקסים.והסיפורים -שווים קריאה ,כתובים כל כך יפה.
    ולנושא הפיצה :3 כוסות קמח-האם זה420 גרפ?תודה

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה מקרב לב! :) אכן, 420 גרם.

      מחק
  22. מרגש כמו תמיד!!! :)
    רציתי לשאול לגבי הבצק האם הכמות מספיקה לשני מגשים או אחד?
    תודה,

    הדר

    השבמחק
    תשובות
    1. הי הדר :)
      החומרים מספיקים לשתי פיצות בינוניות או לתבנית אחת סטנדרטית של תנור.
      תהני, היא נפלאה!

      מחק

זה אולי נראה מסובך לכתוב תגובה- אבל זה לא :-)
ביחרו לעצמכם שם או הגדירו "אנונימי", כתבו תגובה, ליחצו על "פרסם הערה" והקישו את צירוף האותיות שיינתן לכם. זהו! התגובה נשלחה :-)