יום שישי, 10 בפברואר 2012

עוגת גבינה פירורים אישית או מי היה מאמין שכבר עברה שנה מאז שהתחלתי














שנה.
שנה שלמה.
שנה שלמה עברה מאז שכתבתי פה לראשונה.

הכל התחיל מאכזבה איומה באזכרה הראשונה של אימי המופלאה. אחד-עשר החודשים הראשונים והארורים בלעדיה הסתיימו ופתאום, בעודנו עומדים מעל הקבר ופוצחים במסורת חדשה, נזכרנו ששכחנו. שכחנו להכין ספר מתכונים ולחלק אותו באזכרה כפי שתכננו.

אמא שלנו, שנתנה לנו בלי סוף, שהצליחה לגרום לכל אחד מארבעת ילדיה תחושה שהוא הכי חשוב בעולם ואין שני לו, שלמרות שעבדה במשרה מלאה תמיד מצאה זמן ללמוד איתנו למבחנים, להסיע לחוגים, לבשל עבורינו, להקשיב, לשוחח, לייעץ, להצחיק, לצחוק - 
להיות...
אמא שלנו, המופלאה, נתנה לנו בלי סוף- ואנחנו שכחנו. שנה שלמה היתה לנו כדי למצוא מתכונים אהובים, לערוך אותם, לצלם, לעצב ולהדפיס ופשוט לא עשינו את זה. את הדבר המינורי הזה, הפשוט כל כך- לא עשינו בשביל להנציח אותה כמו שצריך. כמו שהגיע לה.