יום שישי, 24 במאי 2013

שקשוקה תרד - הטיפול הראשון



השבוע שוב נשבר לי הלב.
כל פעם שאני שומעת על אמא שמפסידה לסרטן הארור, אני מתרסקת. אני נזכרת ברגעים חשוכים שאני כל-כך משתדלת להדחיק, ומתמלאת רחמים על היתומים "החדשים".
השבוע זו היתה פינצ'י מור. התעוררתי בבוקר וגיליתי שהיא נפטרה. סרטן מעי ארור, כמו זה שהיה לאימי המופלאה.
ראיתי ראיון עם הבת שלה ולא הצלחתי לעצור את הדמעות.
זה לא פייר לאבד אמא.
זה פשוט לא פייר.

כשאמרתי פעם את המשפט הזה לאישה שאהבתי, היא אמרה: "מה זה 'לא פייר'? ככה זה".
כן, ככה זה. ככה זה כשיש לך אמא. יש דברים שקל להגיד.
ומאותו ראיון עם הבת המיוחדת של פינצ'י מור, המחשבות שלי נדדו לַיום שלישי הראשון.
הטיפולים של אימי המופלאה היו אחת לשבועיים ("זה ממש המון..." היא אמרה לי אז, מוטרדת), שלישי-רביעי-חמישי.
אז ביום שלישי הראשון, הגענו לרמב"ם. לאונקולוגית.

אמא שלי התחברה לכימותרפיה והתיישבה באחת מכורסאות הבז', שהרבה חולים ישבו עליהן לפניה ורבים וטובים עוד יישבו אחריה. שורות שורות של כורסאות, מולה עוד אם חולה וביתה שבאה איתה ומשמאלה - איש חולה. וסביב-סביב, עשרות מטופלים. שגרת סרטן. יום שלישי.
אמא שלי בקושי דיברה. אבל סביבנו - כוורת דבורים.

הלב שלי נחמץ מקנאה כששמעתי שזה הטיפול האחרון של האמא שמולינו. וכמה שהבת שלה היתה מאושרת.
טיפול אחרון. חלום שאימי המופלאה לא זכתה לו.
וכשהאישה, עם פאה לראשה, גילתה שזה הטיפול הראשון של אמא שלי, היא החליטה לעשות לה הכנה:
"כמה בחילות...!" "את לא תאמיני...!" "והקאות בלי סוף..!" "השיער מייד נושר", "קמתי בבוקר וכל השיערות שלי היו על הכרית", "הפאות נורא מגרדות"...
ועם כל משפט כזה אמא שלי מתקפלת עוד ועוד לתוך עצמה ולי אין מושג איך אני משתיקה את הגברת ומשכנעת את אמא שלי שהכל יהיה בסדר.
אמא שלי נורא פחדה מאיבוד השיער. נורא. שלא לדבר על הבחילות.
ודווקא על שני הנושאים הללו היא היתה צריכה לשמוע נבואות זעם כבר בדקות הראשונות של הטיפול הראשון בחייה.
"סליחה שאני מתפרץ לשיחה, אבל אני חייב להגיד משהו". האיש משמאלה של אימי התערב. הוא הציג את עצמו, סיפר שהבוקר הוא זכה במאתיים שקלים בחיש-גד "כאן ברמב"ם" (כך שלא הכל שחור), וברוכה הבאה למחלקה ורק שתדע, שאמנם הרבה אנשים מאבדים את השיער, והרבה אנשים סובלים מבחילות, אבל הוא כבר חצי שנה בטיפולים ולא איבד שיערה מראשו ומעולם לא היתה לו אף בחילה. אז שלא תילחץ, זה מאוד אינדבידואלי והנה, שתראה אותו ותחשוב על עצמה.

אני מייד שמחתי על ההזדמנות להעביר את השיחה לכיוון אופטימי ובטון מלא ביטחון אמרתי שברור, מה, זה הרי ידוע שכל אחד מגיב אחרת לטיפולים.
ממש ידוע. 
דבר לא ידעתי על סרטן עד אותו רגע. דבר לא ידעתי מלבד העובדה שמתים ממנו. 
לרוב.

מייד נשלחתי למלא חיש-גד בעצמי, כי מי יודע, אולי גם לנו יהיה איזה מזל היום. ובכן, לא היה. לפחות לא בגיזרת החיש-גד. אבל היה לנו מזל גדול שזכינו להתיישב דווקא לייד האיש הזה, שבכלל גר בצפון הרחוק ועשה את הטיפולים לרוב בצפת, ורק במקרה הגיע באותו יום לרמב"ם.
איש שהביא איתו אופטימיות לתוך בור שחור ולא ידוע, שהביא איתו תקווה קטנה ובהירה לתוך חוסר וודאות נוראי.
איש שבכלל לא היה אמור להיות שם, אבל התמזל מזלינו והוא היה.
חודשים לאחר-מכן אמא שלי סיפרה לי איך כשהיא רק גילתה על המחלה היא נפגשה עם העובדת-הסוציאלית של המחלקה האונקולוגית, שלקחה אותה לסיור במחלקה.
סיור! כאילו היא בוחרת אולם להתחתן בו. 
הן "סיירו", העובדת הסוציאלית דיברה והסבירה ופתאום היא שמה לב שאמא שלי בוכה. הולכת בראש מורם, אבל הדמעות שלה זולגות מעיניה הכחולות בלי שליטה.
אמא שלי. השדה. החזקה. ששום סופה לא יכלה לה - 
הלכה במחלקה האונקולגית ובכתה בלי קול.
"את בוכה?" העו"ס שאלה.
ואמא שלי ניגבה את הדמעות והמשיכה לסייר. 

אבל כשהיא סיפרה לי על זה היא הסבירה:
"לא האמנתי. פשוט לא האמנתי שאני נמצאת פה. שאני הולכת במחלקה האונקולוגית. 
מה לי ולזה...?"

והסיפור הזה חזר אלי השבוע, כששמעתי על פינצ'י מור.
הרגע הזה, שאי-אפשר באמת לקלוט, שאישה מופלאה מבינה שהיא חולה. ואני בטוחה שלמרות שהיא לא הראתה לנו את זה, היא הבינה היטב עד כמה גרוע המצב שלה. ומה לה ולזה?
מה לה ולטיפולים האלה?
מה לה ולנשירת שיער?
מה לה ולבחילות?
מה לה וללַמות לילדים שלה?

זה לא פייר לאבד אמא.
זה פשוט לא פייר.

ובמעבר חד מאוד - 
כדי לסיים עם חיוך - אני רוצה לפרגן לפרטי-סט. 
עשיתי השבוע קינוחים למסיבת רווקות (וגם סלט כרוב עם גרוב) והשתמשתי בסט שלהם - Bride to be - שלמעשה כולל בתוכו כל מה שצריך למסיבת רווקות: צלחות בקונספט חתונה, מפיות תואמות, קשים יפים בצבעי פסטל, שעד עכשיו תמיד קניתי מאיביי - (אז כן! סופסוף יש גם בארץ!), קישוטים לקיר, תגיות שנועצים בקינוחים, מגשים, בקבוקי זכוכית... נו, הבנתם. בקיצור, אני התאהבתי ומאוד שמחתי לגלות את החנות הוירטואלית הזו.
ממליצה מכל הלב!


שקשוקה תרד 
מעולה לאנשים שלא אוהבים עגבניות (הי מור!) אבל כן אוהבים שקשוקה.

החומרים הדרושים:
3      כוסות עלי תרד טריים ושטופים.
1      בצל גדול
מעט  שמן לטיגון
3      שיני שום כתושות
2      סלסלות פטריות שמפניון טריות
1/3   כוס יין לבן (שאתם אוהבים במיוחד)
4      ביצים
מלח, פלפל שחור קורט אגוז מוסקט
הוראות הכנה:
קוצצים את הבצל לרצועות ומטגנים אותו עד שהוא מזהיב. מוסיפים את השום ומטגנים למשך שלושים שניות (נזהרים לא לשרוף את השום).
מוסיפים את הפטריות ומטגנים כמה דקות עד שהן מעט מתרככות (אבל לא מאבדות צורה).
מוסיפים את התרד וממשיכים לטגן. כמות התרד עלול בהתחלה להיראות גדולה מגודל המחבת, אבל אל דאגה, הוא יתרכך ונפחו יקטן.
מוסיפים יין לבן ומאדים במשך כמה דקות.
יוצרים ארבע גומות ושופכים לתוכן את הביצים בזו אחר זו.
מכסים את המחבת ומציצים מעת לעת (אל תייבשו את הביצים), עד שהן מגיעות ל"חוצפה" הרצוייה להן.
מגישים מייד, עם לחם לייד.
בתיאבון!

9 תגובות:

  1. איילה.24 מאי, 2013

    בכל פעם שאני קוראת את הפוסט שלך, את גורמת לי לדמוע, ולהבין איזה אמא נפלאה וחזקה היתה לך.
    בא לי לחבק אותך.
    אז קבלי חיבוק וירטואלי.

    מתה על שקשוקה תרד, והצילומים מגרים את בלוטות הרוק.
    שבת שלום, איילה.

    השבמחק
  2. כמו תמיד פוסט מטלטל,
    (ובמעבר חד) הקינוחים שאת עושה פשוט יפהפיים!!
    ןהתמונות מקסימות!!
    :-)

    השבמחק
  3. הבלוג והפוסטים גורמים לדמעות לזלוג מעצמן.
    את עושה לי חור בבטן וכאב על אם מופלאה שאיננה עוד.

    השבמחק
  4. פרנצסקה שלי25 מאי, 2013

    נחמה יקרה,
    אין לי מילים... קורעת לי את הלב כל פעם מחדש!
    את מדהימה ואהובה ואני בטוחה שאמך כל כך גאה בך!!!
    קוראת בשקיקה כל מילה שלך,
    פרנצ'י

    השבמחק
  5. יש בזה פטריות, מור תהרוג אותך :)

    השבמחק
  6. אני חושבת שהשקט הוא זה שמרגש... השקט של אמך..
    והשולחן קינוחים נראה מדהים!

    השבמחק
  7. חותמת על כל מילה שלך (כעט תמיד)
    אחרי כל פעם שאני שומעת על מישהו שאיבד הורה מסרטן אני כ"כ עצובה, על כל מה שהוא עתיד לעבור, על הבום הזה שנפל עליו..

    לא פייר בכלל בכלל.

    עוד שלושה שבועות עוד אח שלי יחגוג בר מצוה בלי אמא שלנו (אחד "חגג" ארבעה חודשים אחרי שהיא נפטרה ועכשיו אחרי 6 שנים הגיע תור השני, יש עוד אח קטן וחמוד שיחגוג בלעדיה עוד שלוש שנים)

    השבמחק
  8. כרגיל, קוראת ודומעת תוך כדי - אני כבר מכינה את עצמי בכל פעם שאני רואה שיש פוסט חדש אצלך.

    ואז פתאום ראיתי סוג של הקדשה, ובלי לשים לב חייכתי קצת. ככה --> :-) היי בחזרה! והשקשוקה נראית כמו משהו שאני כמעט יכולה לאכול (אם כי יש דברים בטל. זאת אומרת, בגו. זאת אומרת, דבריה של טל בגו. או בקיצור: איכס, פטריות!)

    ושולחן הקינוחים, הו שולחן הקינוחים. אני הולכת לחפש שניה מילים כדי לתאר אותו, אולי עוד אשוב.

    השבמחק
  9. מאוד מרגש!!! האתר שלך פשוט מקסים ף)
    תודה על השיתוף

    אורי

    וואטסו בצפון

    השבמחק

זה אולי נראה מסובך לכתוב תגובה- אבל זה לא :-)
ביחרו לעצמכם שם או הגדירו "אנונימי", כתבו תגובה, ליחצו על "פרסם הערה" והקישו את צירוף האותיות שיינתן לכם. זהו! התגובה נשלחה :-)