יום שבת, 16 ביוני 2012

סלט כרוב עם גרוב - איך הלכנו לחפש פסנתר ומצאנו חייל

הכל התחיל כשעברנו לירושלים. משהו באוויר הקר והיבש לא עשה טוב לפסנתר שלי והוא החל לגסוס במהירות.
יום אחד ניסיתי להציל אותו באמצעות אדם שכינה את עצמו מומחה פסנתרים. המומחה הגיע, הפך את הפסנתר על גבו (ובכך סתם את כל החדר למשך חודש), הזריק איזה נוזל חשוד והבטיח - "עוד חודש הפסנתר שלך כמו חדש!".
עבר חודש, והפסנתר לא רק שלא החלים ממחלתו הקשה - מצבו החמיר.
בצר לי החלטתי לרכוש פסנתר חדש ולהעביר את הנוכחי לחדר הישן שלי בבית ההורים. כך מצאתי את עצמי ביום  חמישי שטוף שמש, צועדת עם אימי בעמק ומחפשת פסנתר. כמה שנים קודם לכן אימי המופלאה קנתה לאחי הקטן חצוצרה והיות שהיא קיבלה בחנות הזו שירות מעולה, היא החליטה שחייבים לבדוק את הפסנתרים שלהם. ולי, שיש סלידה עזה מחנויות שמוכרות את כל כלי הנגינה ולא מתמחות בפסנתרים בלבד, היא אמרה: "מקסימום אל תקני!"

אז הגענו לחנות. כשחיפשנו חניה ראיתי בחטף בחור צעיר צועד עם נשק על אזרחי (בלי מדים). אני זוכרת שחשבתי לעצמי שבטח הוא יומיים בצבא, אם הוא לא מרשה לעצמו להשאיר את הנשק בבית כשהוא חוזר מהבסיס. חשבתי והמשכתי הלאה. היתה שעת צהריים וגווענו ברעב. למרבה הצער המזל החנות היתה סגורה. מסתבר שבין 14:00-16:00 לא עובדים שם. "החיים הטובים", חשבנו לעצמנו והחלטנו ללכת לאכול ולהעביר את הזמן עד שהמוכרים ישובו מהשלאף שטונדה. בעודנו חוזרות לאוטו, התקרב אלינו הבחור עם הנשק. 
"סליחה?" הוא שאל. "אתן יודעות אולי מתי החנות פה של השכפול מפתחות נפתחת?"
ענינו שלא, אבל אנחנו מניחות שבארבע, כי לפי מה שכתוב על דלת חנות כלי הנגינה - פה בין שתיים לארבע - נחים. "תודה", הוא השיב והלך לו לדרכו.
בעודנו מתלבטות לאיזו מסעדה נלך, פתאום חשבנו על החייל האומלל, שהגיע ברגל עד פה ועכשיו יצטרך להשתעמם בחום עד ארבע. משום-מה לרגע לא חשבנו שאולי הוא גר ממש ממול, אולי הוא עם רכב, אולי לא כזה דחוף לו לשכפל את המפתח... היינו בטוחות שהוא הולך להשתעמם עד ארבע והחלטנו לחפש אותו ולקחת אותו איתנו לאכול צהריים. נו, לפחות כאן העובדה שהיה על אזרחי ועם נשק הקלה עלינו את מלאכת החיפוש. איתרנו אותו תוך דקות ספורות, פתחנו את החלון וצעקנו לעברו-
"הי, אנחנו גם מחכות לארבע, רוצה לבוא איתנו בינתיים לאכול במסעדה?"
כשאני חושבת על זה בדיעבד - אין לי מושג מה חשבנו לעצמנו כשהצענו לבחור צעיר עם נשק להיכנס איתנו למכונית ויותר מזה - אין לי מושג מה הוא חשב לעצמו כשהסכים. מה שאני כן יודעת זה שנדרשו רק כמו משפטי "יהיה טעים, בוא, נו!" והוא בא.
נסענו יחד למסעדה קרובה. עוד באוטו הוא הפגין פתיחות יוצאת דופן כשסיפר שהוא בדיוק התגייס לצבא, ומאוד קשה לו עם הבית. אבא שלו ריצה מאסר עולם, אמא שלו היתה מכורה לסמים והוא גר בכפר ילדים לייד מגדל העמק. הוא אכל וסיפר ואנחנו הקשבנו.
לא יכולנו להישאר אדישות לסיפורים העצובים שסיפר, במעין קלילות משונה. הוא סיפר כמה הוא אוהב את אמא שלו (למרות הסמים, "כי אמא זה אמא"), כמה הוא מאוכזב מאבא שלו. הוא סיפר על 8 האחים ששבעה מהם במשפחות אומנה, על אחותו המוצלחת שעובדת בסלקום. הוא סיפר וסיפר וסיפר... ואנחנו לא רצינו שהארוחה תיגמר. רצינו להציל אותו. רצינו להכיל אותו. רצינו לתת לו את האופציה לבית חם. לתת לו להרגיש שייך.
השעה ארבע הגיעה, מפתחות עמדו להשתכפל והדבר היחיד שיכולנו לחשוב עליו זה איך אנחנו שומרות איתו על קשר. המזל היה, שלמחרת היה יום שישי ובימי שישי, כל עוד אימי המופלאה היתה בחיים, היו אצלינו ארוחת ערב מפוארות. אז הזמנו אותו. באתי עם החתיך לאסוף אותו בערב וברגע אחד כל המשפחה התאהבה בו. מאותו ערב הוא הפך להיות כמעט משפחה: הוא הצטרף אלינו בימי שישי נוספים, בארוחות חג, הוא אפילו שיחק בסרט שלי, הלך איתי לסרטים בקולנוע...
ומדי יום שישי, היו לנו "השעות שלנו". הוא היה חוזר מהבסיס, ב15:00בדיוק הייתי מתקשרת - והיינו מדברים  שעות ארוכות. אהבתי אותו בכל ליבי.
אלא שאז אימי המופלאה חלתה. 
בבת-אחת לא היה טעם לשום דבר. לא לדברים רוחניים, לא לדברים גשמיים ובייחוד לא לדברים שדרשו ממני תחזוקה. בלי שתכננתי - את כל האנרגיות שלי השקעתי בה. רק המחשבות על העובדה שיש לי אמא חולה בסרטן גזלו ממני כל כך הרבה כוחות נפשיים שפשוט נעלמתי מהעולם. נעלמתי לחברים, נעלמתי למכרים והכי גרוע - 
נעלמתי לחייל האמיץ.
כל יום שישי ב15:00 הייתי מסתכלת על הסלולרי, יודעת שזו השעה שלנו, שהוא מחכה לשיחה ממני - ולא מצליחה להביא את עצמי להתקשר. לא היו לי הכוחות לשמוע צרות של אחרים. לא היו לי הכוחות לשמוע סיפורים של אחרים. 
אבל יותר מכל, לא היו לי הכוחות לספר את הצרות שלי. לא הצלחתי להביא את עצמי לומר:
"אמא שלי חולה בסרטן".
אחרי כמה חודשים הצלחתי לחזור לעולם. אני זוכרת היטב את היום הזה. חזרתי מרמב"ם וידידה שלי סחבה אותי לארוחת ערב בתל אביב ולשופינג בנעמה בצלאל. פתאום, ברגע אחד, הצלחתי לחייך. פתאום לשמלה אדומה ויקרה להחריד היה טעם של עוד. פתאום לאוכל היה טעם. פתאום הצלחתי לצחוק בקול רם. פתאום הצלחתי להנות בלי נקיפות מצפון. פתאום היו עוד דברים מלבד המחלה הארורה. 
יום למחרת התקשרתי לחייל. התנצלתי מעמקי נשמתי שנעלמתי. התנצלתי שאכזבתי אותו. סיפרתי הכל. לא הסתרתי דבר והבטחתי שלעולם לא איעלם לו יותר. 
הבטחתי ולא שיערתי שאני עתידה לאכזב אותו שוב.
ימי שישי חזרו במלוא המרץ ואיתם השיחות הקבועות שלנו. 
אבל משהו שם לא היה זה. החברות שלי עם החייל האמיץ לא היתה שווה בלי אימי המופלאה. החודשים עברו ומצבה הלך והידרדר. שוב לא היו לי כוחות לאנשים אחרים ולסיפורים אחרים. הפעם, בניגוד לפעם הראשונה בה נעלמתי בעיקר בגלל תדהמה עצומה, הפעם נעלמתי כי באמת אמא שלי היתה צריכה אותי יותר. שוב כלום לא היה שווה. שוב לשום-דבר לא היה טעם. לא לשוקולד, לא לסרט טוב, לא לשיחות עם חברים ובעיקר לא לחייל, שבכל פעם ששאל מה שלום אמא שלי הרגשתי שעוד משהו בתוכי קמל.

ושוב נעלמתי לו. השיחות איתו הפכו להיות כבדות לי. מאולצות. לא התעניינתי בו מכל הלב כפי שהיה רגיל, לא הייתי בשבילו כפי שהיה צריך שאהיה. ימי שישי עברו בזה אחר זה ולאט-לאט השעה 15:00 כבר לא גרמה לי להרגיש כלום. לאט לאט הייסורים על שהזנחתי אותו נעלמו והקדשתי את כל כולי לאימי המופלאה.
אחרי כמה חודשים היא נפטרה.
חצי שנה לאחר מכן, כשהצלחתי באמת לחזור לחיים (ולא רק לגרום לאנשים לחשוב שחזרתי), התקשרתי לחייל. הוא כבר לא היה חייל, הוא היה משוחרר טרי. שוב סיפרתי לו הכל. שוב התנצלתי שנעלמתי. שוב הבטחתי שזהו. עכשיו זה לנצח. ושוב לא שיערתי שאני עתידה לאכזב אותו.
לחגים לא הצלחתי להביא את עצמי להזמין אותו, כי הם היו קשים נורא בהתחלה. ידעתי שאני לא אוכל לשאת את העול שבלנסות לחגוג כשאני צריכה לדאוג לו בנוסף לניסיונות הנואשים להרים את עצמי. 
לארוחות שישי גם לא הזמנו אותו - כי הן הלכו ודעכו ביום שאימי המופלאה נפטרה. 
וכך לאט לאט הקשר נותק. הפעם לתמיד. משהו בקשר איתו לא היה שווה בלי אימי המופלאה. הנוכחות שלו יותר מדי הזכירה לי אותה, או ליתר דיוק, את חסרונה וזה פשוט לא עבד.
עד היום אני נורא מתייסרת על העוול שגרמתי לו. על איך נעלמתי לו שוב ושוב. על ההבטחות שלא הצלחתי לקיים. 
בימים האחרונים לחייה, כשלא עזבנו את בית החולים ואיש לא נכח בבית שלה, אבא שלי אמר שחייבים ללכת לעשות סימני חיים בבית. להדליק אורות, להפעיל טלוויזיה, לפתוח תריסים... אז הלכנו, החתיך ואני. לא הייתי בבית שלה כמעט שנה. נכנסתי לבית החשוך שפעם היה ביתי, פתחתי תריסים, הדלקתי רדיו והלכתי בחיל ורעדה לחדר שלי. הפסנתר הישן עמד שם בגאון. פתחתי אותו והתחלתי לנגן. הוא עדיין זייף אבל הרגשתי שאין יותר מזה כדי להכניס חיים הביתה. ניגנתי שירים שאמא שלי אהבה במיוחד ולא הצלחתי לעצור את הדמעות. שרתי ובכיתי. שרתי ונזכרתי איך 22 שנים לפני-כן היא באה איתי כל יום לבית-העם בכפר כדי שאתאמן. היא ישבה לצידי כל יום שעה ארוכה. נזכרתי איך שנה לאחר מכן היא ואבא שלי קנו לי את הפסנתר היפה שלי, שעבר איתי בין דירות וערים ולבסוף חזר חזרה לבית שלה. נזכרתי איך כשהייתי בכיתה ד' והודעתי שאני מפסיקה עם הפסנתר, היא פשוט אמרה "אין בעייה". לא ניסתה לשכנע ובטח שלא ניסתה להכריח. נזכרתי איך חצי שנה לאחר מכן כשאמרתי שאני מתגעגעת, היא רשמה אותי למורה חדש בלי לעשות עניין. נזכרתי איך היתה מתגאה בי אחרי קונצרטים, איך לא היה לה אכפת לשמוע אותי חוזרת שוב ושוב על קטעים כשהייתי מתאמנת בבית...
ונזכרתי ביום חמישי אחד, שהלכנו לחפש פסנתר חדש ומצאנו חייל.

סלט כרוב עם גרוב 
שמכינים בחמש דקות וקוצרים מחמאות שנים אחר-כך...
(זה הסלט שדודה שלי הכינה למסיבת השחרור של אחותי היפה, שרבים מכם ביקשו את המתכון)
החומרים הדרושים:
1       כרוב לבן בינוני
200  גרם אגוזי קשיו 
100  גרם אגוזי פקאן
100  גרם שומשום
(אפשר להתפרע עם האגוזים: גרעיני דלעת, גרעיני חמניה, אגוזי מלך - מה שאוהבים. הכל הולך).
לרוטב:
4       כפות רוטב סויה
4       כפות שמן זית
1       לימון סחוט
6       כפות סוכר חום
מלח ופלפל שחור.
הוראות הכנה:
קוצצים את הכרוב בסכין טובה. קולים במחבת את השומשום ולאחר מכן את הקשיו והפקאן, עד שמתפשט במטבח ריח נפלא של אגוזים. 
מכינים את הרוטב: מערבבים את כל חומרי הרוטב ויוצקים על הכרוב הקצוץ. כמה דקות לפני ההגשה מוסיפים את השומשום והאגוזים ומערבבים היטב.
קוצרים מחמאות ומבינים שזה הולך להיות הסלט שתצטרכו להביא מעתה ועד עולם לכל מפגש/אירוע משפחתי.
בתיאבון!
 

26 תגובות:

  1. מקסים ומרגש כמו תמיד.
    אני בטוחה שגם טעים וינוסה אצלי בקרוב.

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה, תודה! :)
      אשמח לשמוע איך יצא לך :)

      מחק
    2. היי,
      יצא מעולה כמובן! שאלה בנוגע לשומשום. קליתי אותו על מחבת וזה לקח הרבה יותר זמן ממה שחשבתי שאמור לקחת... בערך רבע שעה (אולי יותר?). אז השאלה היא, איך בעצם קולים אותו? תודה (-:

      מחק
    3. הי ליאת, כיף לשמוע שניסית ואהבת :)
      אכן קולים על מחבת. אני עושה על להבה מאוד גבוהה ומשגיחה (כי אין לי סבלנות לחכות).

      מחק
  2. לו רק ידעת איך שאני מחכה לעידכונים שלך, (אחסוך ממך את התיאור של מה קורה לי כשאני קוראת אותם) אבל במילה אחת תוווודהה!!!

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה רבה, אירית!

      מחק
    2. זה פשוט לא יאומן עד כמה את מצליחה לרגש. לא היה פוסט אחד שקראתי ולא הייתי עם דמעות בעיניים (וזה במקרה הטוב..).
      את מדהימה!!
      תודה!!!!!!!

      מחק
    3. תודה מדלן! ריגשת אותי מאוד!

      מחק
  3. אנונימי17 יוני, 2012

    נראה ממש מעולה.

    שבוע טוב

    השבמחק
  4. אנונימי17 יוני, 2012

    נראה ממש מעולה.
    שבוע טוב

    השבמחק
  5. אנונימי17 יוני, 2012

    תודה

    השבמחק
  6. פוסט מקסים!!
    מסוג הסיפורים המוזרים שיכולים לקרות רק אצלנו בישראל.
    הסלט נראה מצויין והתמונות מקסימות

    השבמחק
  7. אנונימי17 יוני, 2012

    אחד המדהימים שלך... קראתי כבר שלוש פעמים ועדיין מתרגשת ונהנית מחדש. איזה זיכרון יפה ומיוחד !
    נ.ב - הסלט נראה אליפות...

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה מקרב לב! :)
      נ.ב. - הסלט אכן אליפות, ואני לא מאוהבי הכרוב..! הוא באמת משהו מיוחד :)

      מחק
  8. אנונימי18 יוני, 2012

    הי,
    אני עוקבת אחרי הבלוג שלך מספר חודשים. בפעם הראשונה ישבתי כמה שעות ונסעתי רוורס בבלוג שלך. דמעתי חייכתי דמעתי צחקתי וחוזר חלילה. איבדתי את אימי שלא זכיתי להכיר בגיל שנה. והחסר רק מעמיק למרות שחלפו 39 שנים. תענוג לקרוא אותך .
    בנושא אחר לגמרי, ת בניות סיליקון אני מכבסת במכונת כביסה בתוך ציפה חסרת שימוש. ללא מרכך כביסה.
    בהצלחה

    השבמחק
    תשובות
    1. הי, תודה רבה שכתבת ושיתפת..!
      אני המומה מרעיון תבניות הסיליקון... סירייסלי?? הן לא נהרסות?..

      מחק
  9. אנונימי20 יוני, 2012

    מרגש כל פעם מחדש !

    השבמחק
  10. מרגש ועצוב כאחד. אני לא מצליחה אפילו לדמיין איך זה לחיות בלי אמא שלי, למרות שזה בלתי נמנע. לפעמים אני חולמת על כך בלילות ואז אני מרגישה כאילו אני בתוך סרטים לצפייה שלי בלבד ורק אני משתתפת ומתעוררת עם תחושת לבד.

    השבמחק
  11. אנונימי04 ינואר, 2013

    מתוקה,
    הערב חיפשתי מתכון לסלט כרוב ונזכרתי בפוסט הזה.
    אילתרתי וקליתי קצת גרנולה ושקדים ויצא מדהים.
    מתגעגעת, תום מאיר.

    השבמחק
  12. ריסקת אותי...
    פעם ראשונה שאני נתקלת בבלוג שלך (לא ברור לי איך זה יכול להיות) ופשוט ריסקת אותי.
    אמא שלי חולה כבר שנה וחצי וכל כך התחברתי לרגשות שלך - להתנתקות שלך מהעולם, לחוסר הרצון לשאלות מאחרים ולדבר על זה על הזמן.
    וואוו!!!

    ולחשוב שנכנסתי רק בשביל המתכון לסלט כרוב....

    השבמחק
    תשובות
    1. אורית יקרה,
      תודה שכתבת לי. ריגשת אותי מאוד...
      מאחלת מכל הלב רפואה שלמה ומלאה לאמא שלך.
      בשמחות!

      מחק
  13. אנונימי04 מרץ, 2014

    אפשר בלי סוכר ?

    השבמחק
    תשובות
    1. חייב משהו מתוק כדי להגיע לטעם המיוחד. אפשר דבש במקום.

      מחק
  14. אנונימי10 נובמבר, 2018

    ריגשת אותי כל כך

    השבמחק

זה אולי נראה מסובך לכתוב תגובה- אבל זה לא :-)
ביחרו לעצמכם שם או הגדירו "אנונימי", כתבו תגובה, ליחצו על "פרסם הערה" והקישו את צירוף האותיות שיינתן לכם. זהו! התגובה נשלחה :-)